עם מדיטציה ולימודים בטבע, קבוצת אנשי חינוך מקווה לחולל מהפכה

אחיטוב, נ' (2021). "עם מדיטציה ולימודים בטבע, קבוצת אנשי חינוך מקווה לחולל מהפכה". מוסף הארץ

עיקרי הדברים:

  • תחת הכותרת "חינוך אקו־הומניסטי" הצליח פרופ' נמרוד אלוני ליצור שיתופי פעולה בין מכללות לחינוך לבתי ספר וגני ילדים ברחבי הארץ ובמדינות שונות באירופה
  • האתוס האקו-הומניסטי, כך מקווה אלוני, יכול לסייע בימים האלימים שחווה החברה הישראלית: "גישה מניעתית עדיפה על גישה מתקנת, זה בדיוק מה שאנחנו מבקשים לעשות באמצעות החינוך
  • ברוח הפדגוגיה המתבוננת, הבינתחומית והחווייתית, הילדים מתבקשים להתבונן פנימה, לשים לב לתחושות הגוף, לרגשות, מחשבות, דמיונות, זיכרונות ואסוציאציות — ומתוכם להגיב לחומר
  • כשהשיעור נלמד בשילוב מיינדפולנס עלתה תפיסת מסוגלותם העצמית של הלומדים, ירד הלחץ הנפשי, והתעצם חוסנם הרגשי בהתמודדות עם הכתיבה באנגלית

במכללת סמינר הקיבוצים חיברו מניפסט אקו-הומניסטי שבו נכתב כי יש לטפח "אנשי חינוך הומניסטים בעלי אחריות חברתית־סביבתית [ולקבל] אחריות על תפיסה הוליסטית של חינוך ערכי, שמכוחו ישכילו הדורות הצעירים להתמודד בהצלחה עם אתגרי המאה ה–21".

כתבה במוסף סוף השבוע של עיתון "הארץ" מתארת כיצד העקרונות האקו-הומניסטיים, החברתיים-סביבתיים, מיושמים בשטח: בשיעורים בכיתות ובבתי ספר שונים, וכן במכללות להכשרות מורים. כך למשל מתואר שם כיצד ילדי כיתה ד'1 בבית ספר תל"י אלונה במושב עמיקם יוצאים לטבע, לשפת נחל, ועורכים מדיטציה:

"המורה, ד"ר אדיב גל, השותף בניהול המרכז לחינוך לקיימות בסמינר הקיבוצים, שאל את הילדים מה שמעו. אחת הילדות אמרה 'את קנה הסוף נע ברוח', ילד אחר חידד שהוא שמע את 'חיכוך הרוח באבנים'. אחד הילדים שיתף בהתלהבות שגם מבעד לעיניים העצומות הוא הרגיש קרן שמש, ואחר הוסיף שהוא הקשיב לזמזום החרקים. כשהילדים נשאלו מה הרגישו, ילדה אחת שיתפה שהיא דמיינה כיצד 'הראשנים הקטנטנים גם עצמו עיניים והקשיבו לנו'. עלו גם מילים כמו רוגע, שלווה. מישהי אמרה שהיא חשה 'כאילו נעצר הזמן ואני יכולה להישאר פה לעד' ולבסוף ילדה סיכמה שהיא הרגישה שהיא בעצמה מים".

למאמר המלא באתר הארץ

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא חינוך הומניסטי

במהלך השיעור צילמו הילדים עם הטאבלטים תמונות וסרטונים בהקשר של מושא המחקר שלהם, במטרה לשלבן במצגת שהם יציגו בקרוב לילדי כיתה ג', בני השכבה שמתחתם.

השיעור "בשביל הנחל" הוא חלק ממסגרת שיעורי אקו־הומניזם שפושטים בשנים האחרונות בבתי ספר ברחבי ישראל. תחת הכותרת "חינוך אקו־הומניסטי" הצליח פרופ' נמרוד אלוני, מרצה לפילוסופיה של החינוך וראש קתדרת אונסקו לחינוך הומניסטי, להוביל אחריו את כל אנשי סמינר הקיבוצים, מהנשיאה, דרך המרצים ועד הסטודנטים, ליצור שיתופי פעולה עם מכללת לוינסקי לחינוך ולהפיץ את הבשורה לבתי ספר וגני ילדים ברחבי הארץ ובמדינות שונות באירופה, כולל פינלנד.

האתוס האקו-הומניסטי, כך מקווה אלוני, יכול לסייע בימים האלימים שחווה החברה הישראלית: "גישה מניעתית עדיפה על גישה מתקנת, זה בדיוק מה שאנחנו מבקשים לעשות באמצעות החינוך. במקום שיש הקשבה, כבוד וצדק לא צריך אלף פלוגות של משטרה וצבא בתוך הערים".

ניתן ללמד גם מקצועות כמו ספרות ותנ"ך ברוח האקו־הומניזם: "אנחנו רגילים לבקש מהתלמידים לחפש תשובות רק במקורות מידע חיצוניים להם — בתולדות הסופר או הסופרת, בפרשנויות רש"י, בניתוח מלומד וכן הלאה — אבל בשיעורים ברוח הפדגוגיה המתבוננת, הבינתחומית והחווייתית, הילדים מתבקשים להתבונן פנימה, לשים לב לתחושות הגוף, לרגשות, מחשבות, דמיונות, זיכרונות ואסוציאציות — ומתוכם להגיב ליצירה, לכתוב אותה מחדש ברוחם, לחמוד שורות בשיר ולשתף את כולם בשורה אהובה או מרגיזה, לצייר ולרקוד את הסיפור או את הדמות האהובה, להתבונן בטבע ולכתוב מתוכו שיר בהשראת שיר דומה של משורר, לחשוב על חוויית אחים מחייהם האישיים ורק אז לקרוא את סיפורי יוסף, לדוגמה" – כך לדברי המרצה לספרות ד"ר נטע בר יוסף-פז.

 

מעגלי קשב

דוגמה מובהקת לשילוב אקו־הומניזם בשיעורים היא "דיאלוג של בוקר" או "מעגל קשב". השיעור מתחיל בכך שכל תלמיד ותלמידה מתבקשים לספר מה שלומם באותו היום או לחלוק סיפור קטן מחייהם. לפעמים המורים הם אלה שמביאים סיפור מחייהם או מעלים נושא לדיון. את הפרקטיקה הזאת מיישמים מורים ומרצים אקו־הומניסטיים גם בתחילת שיעורי זום כדי לנסות ולהפחית את הממד המנוכר שבלמידה מקוונת.

לדברי פרופ' אלוני, "מעגלי הקשב האלה צריכים לכלול חום, רגישות והשתהות, שיוצרים אמון, קירבה וכבוד הדדיים. בלי אמון במורים חומר לימודי אינו אפקטיבי. מי שמנסה את זה רואה שמהר מאוד זה נעשה לטבע שני בכיתות".

את החשש כי שיטה זו פוגעת ביכולת להספיק את החומר לבגרות מרגיע אלוני כך: "ההמשך לאמון הבין־אישי הוא האמון ברוח האדם, בתרבות איכותית ובתכנים עם משמעות. לשם כך, אסור לרוץ עם החומר או מה שנקרא 'להספיק'. בין אם קוראים שירה או פרק בתנ"ך, ובין אם מקיימים דיאלוג קשוב על דברי הגות או על החיים האישיים — לוקחים את הזמן, נותנים את הכבוד, מפנים פנאי רגשי ושכלי כדי להיות עם אחרים, להיות קשובים. בהוראה לא הכל פונקציונלי. מאז אפלטון, אחת הגישות גורסת שחינוך זה לגרום לצעירים להתאהב בדברים שראויים לאהבה. האתגר הגדול ביותר הוא לא לדחוס חומר, אלא לעורר התאהבות בטבע, בספרות, אמנות, מתמטיקה, מדעים וכדומה".

לפי אלוני, בית ספר שיאמץ גישה כזאת ייווכח במהרה שאין בו כמעט אלימות, אין בעיות משמעת, אין כוחנות ואין ניצול חולשה — שמתחולל בו ההפך ממה שהחברה הישראלית סובלת ממנו היום. זו מעין תוכנת הפעלה אחרת, שמעמיקה את יחסי האנוש".

באחד המחקרים שערכו טינה ולדמן וריבי כרמל במסגרת עבודתן בסמינר הקיבוצים, שאת תוצאותיו יהיה אפשר לקרוא בקרוב בספר "פדגוגיה מתבוננת ותיקון עולם", ניכר שלתרגול מיינדפולנס קצר אחת לשבוע היתה השפעה חיובית על שיעור בלימוד שפה זרה, במקרה של המחקר זו היתה אנגלית. "כתיבה, בפרט כתיבה בשפה זרה, מעוררת לחץ, מתח ומצוקה", אומרת בר יוסף-פז, שערכה את הספר יחד עם לילך ניישטט־בורשטיין, "אבל כשהשיעור נלמד בשילוב מיינדפולנס עלתה תפיסת מסוגלותם העצמית של הלומדים, ירד הלחץ הנפשי, והתעצם חוסנם הרגשי בהתמודדות עם הכתיבה באנגלית".

 

תפיסת האושר והאומללות של ילדים

בסופו של דבר, כך סבור אלוני, לגישה החינוכית יש השפעה מכרעת על רמת האושר או האומללות של התלמידים: "אקו־הומניזם קשור גם לתפיסת האושר והאומללות של ילדים. כשילד משופע בצעצועים אומר שמשעמם לו, זה לא בגלל חוסר בגירויים חיצוניים, אלא מפני שהוא מגלה שממה בנפשו, מפני שמגיל צעיר קשרו אצלו משמעות בגירויים חיצוניים. לעומת זאת, בחינוך אקו־הומניסטי, מגיל אפס הדגש הוא על חוללות פנימית של תכנים ומשמעויות: ילדים לומדים להפיק הנאה ומשמעות מקן נמלים, ציור, שירה, מחול, מדעים, תרגיל בחשבון, לימוד מילים בשפה זרה, זריחה ושקיעה, וככל שמתרבות ומתפתחות היכולות להפיק תכנים מזינים ומשמעותיים מהתנסויות החיים — אף פעם לא משעמם ולא זקוקים להשתעבדות לתרבות הצרכנית או לריגושים חזקים חיצוניים. מגיל צעיר בונים סוג של שקט נפשי ואמון של אדם בעצמו, שתמיד יש לו היכולת להפיק עניין ומשמעות והנאה מחומרי חייו. כך עושים באקו־הומניזם עם כל למידה, מדעית, ספרותית, סביבתית, ריאלית או הומנית".

לשם כך, אין צורך לערוך שיעור שלם בחוץ, וניתן להסתפק בעשר דקות בתחילת השיעור או בסיומו. אחד הקורסים בסמינר הקיבוצים נקרא "אני בטבע: ספרות ומיינדפולנס". בוגרת הקורס הזה, עלמה אופק, סטודנטית שנה ב' לחינוך, סיפרה כי במפגש הראשון עם הכיתה לאחר מבצע "שומר החומות" היא קראה עם התלמידים את השיר "משאלות" של אסתר ראב ובעקבות השיר ביקשה מהם לכתוב מה הם רוצים שלא יהיה במציאות חייהם כרגע.

הרעיון הוא להתבונן בעזרת זכוכיות מגדלת בצמחייה סביב, כפי שביקשה מהסטודנטים באותו שיעור שנכחתי בו. "מה שאת חווה זה מה שחשוב. לא לדבר על, אלא לעשות את", הסבירה ד"ר נירית אסף-רייזל, ראש המחלקה למדעים, אקולוגית של עכבישים וחוקרת חינוך יער. "יש חשיבות מכרעת לצאת, להיות, להרגיש, להריח, לנשום, להתבונן, להפעיל את הגוף. אנחנו מבקשים להצמיח מחנכים, שיחנכו ילדים להתבונן בכבוד פנימה והחוצה".

חוויה ורגש במהלך הלמידה

לפי המורה ד"ר אדיב גל, "בפרקטיקה אנחנו בעצם משלבים שני רעיונות. אחד שמגיע מהחינוך הסביבתי של שילוב קוגניציה, חוויה ורגש במהלך הלמידה, מה שנקרא ראש, יד ולב. הרעיון השני הוא social–emotional learning, למידה חברתית־רגשית וגם חווייתית. זה שינוי מהתפיסה שמבוססת על 'האני', על תוצאות המבחן שלי בלבד, אלא דגש על למידה שיתופית בקבוצת השווים ולמידה זה מזה. זה בתורו משנה את התפיסה של מיקום המורה בכיתה. המורה כבר לא מהווה את מרכז הידע, אלא התלמידים הם שבונים יחד את הידע שלהם".

כתוצאה מכך, נוער עירוני ומכור למסכים מצליח להתגבר בהדרגה על רתיעתו ממגע ישיר עם הטבע (חול, צמחים, בעלי חיים). יחד עם החיבור לטבע, מגיע גם החיבור לעצמי – ולחומר הלימודים – כל זאת בעידן שבו קשה יותר ויותר לעניין את התלמידים בכיתה ובו בזמן גובר הצורך להעניק להם חוויה וידע שבלתי אפשרי למצאם ברשת.

 

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?