על חינוך רגשי

Alain de Botton, A. (2019). On emotional education

עיקרי הדברים:

  • רעיון חינוך הרגש נשמע מוזר. אחרי הכל, אנחנו כבר יודעים לאהוב ולשנוא. אבל האמנם אנו יודעים כיצד להיות מאושרים בנישואים או בעבודה שאינה מעניקה סיפוק?
  • פרופסורים למדעי הרוח באוניברסיטה אינם נוטים לקבל על עצמם את תפקיד המורה הרוחני שמנחה את תלמידיו בסוגיות אישיות וקיומיות
  • בעידן המודרני, עם עליית החילון והקפיטליזם, יש עלייה ברמת החומרנות, התחרותיות והניכור. מבחינות אלה, אנו חיים בעולם אכזרי
  • הגישה העכשווית שמייחסת את ההצלחה באופן כמעט בלעדי לכישרון ולחריצות שונה מהגישה שהיתה מקובלת ברוב החברות האחרות שהתקיימו בהיסטוריה
  • רבים יחשבו כי אם נכשלו, או אם לא הצליחו להגשים חלום מסוים – הרי שזה קרה באשמתם. זאת, בהתעלמות מכך שהמזל, הרקע האישי והקשרים משחקים תפקיד חשוב בחיים
  • בחברה שמעריצה הצלחה ומייחסת אותה כמעט רק לפעולותיו ולתכונותיו של היחיד, רבים מרגישים צורך לעסוק בניהול רושם – כלומר להפגין כוח, הצלחה, ביטחון עצמי, עושר וכו'
  • עם זאת, בניגוד למה שרבים חושבים, דווקא ההפגנה של פגיעות וחולשה וכישלון הופכת זרים לחברים ואילו בעשיית רושם כפייתית יש משהו מרתיע

אלן דה בוטון, סופר והוגה בריטי יהודי שקנה את פרסומו בהנגשת פילוסופיה לציבור הרחב, הקים מוסד שנקרא "בית הספר של החיים", במטרה לסייע לאנשים להתמודד עם סוגיות קיומיות באמצעות תובנות מתחומי הפילוסופיה, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה. בהרצאה שזכתה ליותר משני מיליון צפיות ביוטיוב, טען דה בוטון כי כל אחד חייב לקבל "חינוך רגשי", והציג את העקרונות המרכזיים של אותו חינוך. להלן עיקרי הדברים.

להרצאה המלאה

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא למידה חברתית-רגשית

אנחנו רגילים לחינוך בתחומים רבים, אבל רעיון חינוך הרגש נשמע מוזר. אחרי הכל, אנחנו כבר יודעים לאהוב ולשנוא. אבל האמנם אנו יודעים כיצד להיות מאושרים בנישואים? איך להיות מרוצה בעבודה שאמנם מפרנסת אותך אך אינה מעניקה לך סיפוק? בהקשר זה, אחד הדברים שחינוך רגשי יכול ללמד הוא העובדה ההיסטורית כי הציפיות להיות מאושר בעבודה ובנישואין הן חדשות, ולא היו מוכרות לבני דורות קודמים.

חינוך רגשי מלמד כיצד להיות בוגר מבחינה רגשית. רובנו אמנם מעולם לא נצליח בכך, אך זוהי שאיפה ראויה. בניגוד לעבר, הדת לא מנחה רבים מאתנו. כשהדת שקעה באמצע המאה התשע עשרה באירופה, רבים שאלו היכן נשיג את ההדרכה הרגשית והרוחנית שקיבלנו מהכמרים? הדרכה זו נותרה נחוצה, משום שהחילון לא פתר בעיות יסוד קיומיות כגון היותו של האדם יצור בודד ובן תמותה. עם תחילת החילון, ההנחה המקובלת היתה שהתרבות תספק את התחליף לדת, כך שאת ההדרכה הרוחנית והמוסרית יספקו עכשיו מחזות של שקספיר, רומנים של ג'יין אוסטן או ציורים של רמברנדט. בהתאם לכך הוקמו במאה ה-19 ספריות ומוזיאונים רבים.

זה רעיון מקסים, אך בגדול זה לא מה שקרה: אנשים לא הולכים למוזיאון, משתטחים מול ציור של רמברנדט וקוראים: "איני יודע איך לחיות! אנא, יצירת מופת, למדי אותי כיצד עליי לנהל את חיי?". גם פרופסורים למדעי הרוח באוניברסיטה אינם נוטים לקבל על עצמם את תפקיד המורה הרוחני שמנחה את תלמידיו בסוגיות אישיות וקיומיות.

הנחת המוצא של החינוך הרגשי היא כי איננו יודעים איך לחיות. אמנם, קיימת תעשייה שלמה שמתיימרת להשיב על השאלה הזאת – תעשיית ספרי העזרה-העצמית. ואולם, אנשים משכילים נוטים לסלוד מתעשייה זו, בטענה כי היא מציעה לרוב אוטופיה נאיבית, שטחית וסנטימנטלית – שנועדה להסתיר את מציאות החיים הקשה. ואמנם, הפגנת אופטימיות מזויפת משיגה פעמים רבות את התוצאה ההפוכה – לעורר דיכאון במקום לקרב אל האושר. דווקא ההודאה בכך שלכולם קשה, כי אנחנו יצורים פגומים, כי הסבל הוא חלק הכרחי ובלתי נמנע מהחיים – דווקא הודאה כזו עשויה להעניק נחמה. דתות רבות הבינו זאת: האמת הראשונה של הבודהיזם, למשל, היא כי החיים הם סבל.

עם זאת, חינוך רגשי עכשווי חייב להצביע על כמה תופעות ובעיות מודרנית שמטרידות אנשים רבים בהווה, ולא היו קיימות בהכרח בזמנים קדומים יותר, אלה שבהן נוסדו הדתות הגדולות.

מקורות חדשים של אומללות

כך למשל, בעידן המודרני, עם עליית החילון והקפיטליזם, יש עלייה ברמת החומרנות, התחרותיות והניכור. אנו חיים בעולם אכזרי. פעמים רבות, השאלה הראשונה שישאלו אותך היא "מה אתה עושה?" יגדירו אותך על פי מקצועך, על פי רמת הכנסתך ועל פי המוצרים שאתה קונה וצורך. לכן אנשים רבים חשים צורך להוציא כספים על מוצרי ראווה ומותרות יקרים, שאינם באמת זקוקים להם מבחינה פיסית – מוצרים שבעזרתם הם משדרים לסביבה כי "הצליחו בגדול", כלומר כאלה שמשקפים את חוסר ביטחונם העצמי או את חרדת הסטטוס שלהם.

אנו חיים בעולם של סנובים. לא הסנובים של פעם, בני האצולה שבילו בנשפים והתנזרו מעבודה. אלא להפך: סנובים של עבודה. אנו שופטים אחרים לפי הקריירות שלהם, כלומר חוטאים ברידוד אישיותם להיבט אחד, צר למדי. פעמים רבות, זה כל מה שאכפת לנו ממנו. כפי שאמר ג'ורג' אורוול: "אחרי גיל עשרים לאף אחד לא אכפת אם אתה נחמד". בתקופתנו מקשרים תגמולים רגשיים עם הישגים חומריים יותר מאשר בתקופות אחרות.

התפישה המקובלת היא שאנחנו חיים כיום במריטוקרטיה. כלומר בחברה שבה אלה שמגיעים להם תגמולים מסוימים יקבלו אותם. זה נשמע טוב. אבל אם אתה מאמין שאלה שמגיע להם מגיעים לטופ, זה אומר שאתה מאמין גם בכך שאלה שהגיעו לתחתית – הגיעו לשם בגלל שהגיע להם. רבים יחשבו זאת גם על עצמם: כלומר שאם נכשלו, או אם לא הצליחו להגשים חלום מסוים – הרי שזה קרה באשמתם. זאת, בהתעלמות מכך שהמזל משחק תפקיד חשוב בחיים, ושגם בתקופתנו המריטוקרטית לכאורה – גורמים כמו המוצא, שכונת המגורים ורמות ההכנסה וההשכלה של ההורים משפיעים מאוד על סיכויי ההצלחה. גם הגישה העכשווית שמייחסת את ההצלחה באופן כמעט בלעדי לכישרון ולחריצות שונה מהגישה שהיתה מקובלת ברוב החברות האחרות שהתקיימו בהיסטוריה. חברות אלה ייחסו מקום רב להתערבויות לא-אנושיות, אלוהיות. ברומא, למשל, היו אלפי פסלים של פורטונה, אלת המזל. אלה זו נחשבה לגחמנית, ואיש לא סבר כי היא פיזרה את חסדיה במידה שווה לכולם.

אנחנו לא מאמינים עוד במזל. אפילו השפה שבה אנחנו משתמשים מעידה על כך: פעם נהגו לכנות אדם שנכשל "חסר מזל", היום קוראים לו "לוזר". לוזר היא מילה שיפוטית, הנשענת על ההנחה כי החברה מקיימת מרוץ, שהוא בעיקרו מרוץ הוגן. הנחה שגויה זו מקשה מאוד על החיים. אם נכשלנו, נוכל לבוא בטענות רק אל עצמנו; אם, למשל, חיברנו ספר והוא לא מכר עותקים רבים – זהו אות לכך שהספר לא היה טוב או בעל ערך. זה קורה בגלל נטייה של החברה המודרנית למדוד ולכמת כל דבר, ולזהות ערך עם הצלחה חומרית או שיווקית.

אל תגידו לילד שהוא נסיך

הסוציולוג אמיל דורקהיים חקר את ההבדל בין חברות חקלאיות לבין חברות תעשייתיות. בחברות החקלאיות חיו בכפרים, והדת, הקהילה, השבט והמשפחה היו חשובים. בחברות תעשיתיות, לעומת זאת, אנשים רבים חיים בערים מנוכרות ואנונימיות, מנותקים מהטבע ומאנשים אחרים, מבודדים בדירות אטומות ומתקשים להאמין בגורמים על-טבעיים ובמערכות התגמול והמשמעות שמציעה הדת. דורקהיים מצא כי שיעור המתאבדים גבוה פי עשרים בחברות תעשייתיות בהשוואה לחברות חקלאיות. זאת, למרות כל היתרונות החומריים שמציעה המודרניות. אחת הסיבות לכך היא שהכישלון וההצלחה מיוחסים לאדם היחיד – לא לאלים, למזל, למוצא, למשפחה, למקום המגורים. תפישות אלה מקשות כיום על אנשים רבים להתמודד עם הצורה שבה החברה רואה אותם במקרה שלא הצליחו כלכלית או מקצועית; כמיהתם של אנשים אלה לכבוד לא התממשה. התוצאה של מצב זה עלולה להיות דיכאון ואפילו התאבדות.

בחברה שמעריצה הצלחה ומייחסת אותה כמעט אך ורק לפעולותיו ולתכונותיו של היחיד, רבים מרגישים צורך לעסוק בניהול רושם – כלומר להפגין כוח, הצלחה, ביטחון עצמי, עושר וכו'. עם זאת, בניגוד למה שרבים חושבים, דווקא ההפגנה של פגיעות וחולשה וכישלון הופכת זרים לחברים. זהו למעשה השורש העיקרי של חברות: היכולת והנכונות לחשוף לחברים דברים מביכים, מביישים, להפגין חולשה. לכן, יש משהו מרתיע במאמץ הבלתי-פוסק להציג גרסה מושלמת של עצמך. כדי להשיג קרבה ואינטימיות, כדאי לספר על דברים שאתם מתחרטים עליהם, שאתם מתביישים בהם; על משהו שאתם עצובים בגללו. זה גם גורם להרגשה טובה, כי רבים מאתנו מרגישים פעמים רבות שאנחנו קצת מוזרים.

גורם נפוץ למצוקה רגשית טמון בכך שאנחנו מכירים אנשים אחרים רק לפי מה שהם מספרים לנו על עצמם, אבל את עצמנו אנחנו מכירים מבפנים – כולל החלקים שאנחנו מתביישים בהם, הפגמים, הטעויות והחולשות. למרבה הצער, התרבות העכשווית אינה מאפשרת לנו לחלוק מספיק מהפנימיות שלנו עם אחרים, וזה מגדיל את הלחץ עלינו וגורם לנו לפעמים להתנהג בצורה לא אותנטית או גלויה מספיק. שיתוף חברים וקרובים בחולשות יכול להיות מקור גדול של נחמה.

כולנו פגומים באופן כלשהו, והומור – במיוחד הומור עצמי – הוא אחת הדרכים להביע זאת. הדרך לחזק ילד אינה לומר לו שהוא מושלם ומדהים, "נסיך", אלא להפך. מוטב לומר לו: "נכון, אתה אידיוט. אבל כולנו אידיוטים. כולנו עושים טעויות". במקום לבנות אשליות שווא, שבתוך תוכו הילד מבין כי הן אשליות, על שלמוּת – מוטב לבנות ביטחון עצמי באמירה שכולנו חלשים, כולנו סובלים.

חלק מהציפייה הבלתי ריאלית הזאת לשלמות היא תוצאה של התנועה הרומנטית שפרחה במאות ה-18 וה-19. תנועה זו משפיעה עד ימינו, וניתן לראות את שרידיה בפרסומות, בשירי פופ, בסרטים הוליוודיים ובתרבות הכללית. הרומנטיות נטעה בנו רעיונות כוזבים שהרעילו את אושרנו. רעיון כזה, למשל, הוא שלכל אחד מאתנו יש נפש תאומה, ושהוא ימצא אותה; אותה נפש תבין אותך באופן מלא ומוחלט, כולל את מחשבותיך ורגשותיך הפנימיים, גם ללא מילים. תמיד תשרור ביניכם הרמוניה וסימטריה, ולא יהיו לכם ריבים וחיכוכים. לפי הרומנטיקה, הדרך למצוא את אותה נפש תאומה, את אותו בן זוג אידיאלי, היא האינסטינקט. הרגשות שרחשנו בתקופות מוקדמות, דתיות יותר, כלפי האלוהי והשמימי, מופנים עכשיו לבני זוג, שהם כמובן בני אדם חלשים ופגומים. האכזבה בלתי נמנעת. רעיון כוזב נוסף של הרומנטיקה הוא שאם הקשר אמיתי, הוא יימשך לנצח. בדרך מקרה, רבים מהרומנטיקנים הגדולים מתו צעירים, וייתכן שזו הסיבה לכך שהגו רעיונות מעין אלה.

הפסיכולוג דונלד ויניקוט לימד הורים רבים באמצע המאה העשרים לראות את הילד כאדם, שיש להקשיב לצרכיו. הוא הסביר כי לכל תינוק, פעוט וילד יש עצמי אמיתי, שהוא אנטי סוציאלי. שלא מעוניין להיות טוב, מנומס, חמוד או מתוק. ולכן יהיו לו התפרצויות זעם והתנהגויות בלתי-נעימות אחרות. ויניקוט הסביר כי יש מטפלים והורים שלא ישלימו עם העובדה הזאת, ויחנקו מיד כל ניצן של התנהגות א-סוציאלית, גם בגילאים מוקדמים מדי. אבל לפעמים מוטב לאפשר לילדים לבטא כעס, אכזבה וכו'. אם זה לא קורה, גורמים לילד לפתח עצמי כוזב מוקדם מדי. עצמי כוזב זה הינו עצמי חברתי, לא אותנטי, שמעמיד פנים שהכל בסדר. אבל מתחתיו ממשיך לרחוש האני האמיתי שאינו מקבל ביטוי. הילד שנכנע לעצמי החברתי מנסה במידה מופרזת לרצות את המבוגרים, להרשים את מוריו וכו'; העצמי האמיתי שלו, מודחק אך לא נעלם. כך קורה שילדים וילדות טובים מפתחים מצוקה רגשית מתחת לחזית המרוצה והמרצה החיצונית שלהם.

    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?
yyya