על היסטוריה, ספרות, נרטיב ומה שביניהם

ונסובר, י' (2012). "על היסטוריה, ספרות, נרטיב ומה שביניהם". בתוך: היה היה פעם. תל אביב: הוצאת מכון מופ"ת

פרק זה מצביע על טשטוש הגבולות בין היסטוריה לספרות, באופן המאפשר ליישם טכניקות ניתוח ספרותיות על טקסטים היסטוריים, במסורת שיצר היידן וייט בספרו מ-1973 Metahistory: The Historical Imagination in Nineteenth Century Europe. 

 

לרכישת עותק מקוון או מודפס של הספר

לקריאה נוספת

 

וייט זיהה בעבודותיהם של היסטוריונים ופילוסופים של ההיסטוריה במאה ה-19 סגנונות רטוריים שונים שבאמצעותם הציגו את ניתוחיהם ההיסטוריים, וכן ארבעה ז'אנרים ספרותיים שדרכם הוצג "הסיפור ההיסטורי' שלהם: רומנטי, טרגי, קומי ואירוני.

ווייט הסביר כי אף סדרת אירועים כשלעצמה אינה מהווה סיפור. האירועים נהפכים לסיפור באמצעות הבלטה של אירוע מסוים על פני ארוע אחר, באמצעות חזרה על מוטיבים, שינוי בנקודת התצפית ובנימה ועוד טכניקות שבהן משתמשים סופרים ומחזאים. כך קורה שההיסטוריון בונה את הנרטיב ההיסטורי באמצעות העללה (Emplotment) של סדרת האירועים ויוצק אותם למסגרת הסיפורית שבחר כדאי לארגן (Configure) אותם בתוכה.

אריסטו הבחין באופן חד בין היסטוריה, שהמציגה דברים שקרו, לעומת השירה העוסקת בדברים שאמורים לקרות. כלומר, ההיסטוריה עוסקת בפרטים פרטיקולריים שאכן התרחשו במציאות, ואילו השירה עוסקת באמיתות כלליות (אריסטו, תשס"ג, 29-28).

בערך באמצע המאה העשרים החלו לערער על הדיכוטומיה בין ההיסטוריה והספרות ולתהות האם יש מרכיב לשוני כלשהו היכול לסייע לנו להבחין בין טקסט היסטורי לבין טקסט ספרותי (Barthes, 1970, 145). כתוצאה מתהיות אלה הגבולות בין ספרות להיסטוריה נעשו בימינו מטושטשים, באופן שלדעת הכותב יכול לתרום למחקר הנרטיב ההיסטורי.

עם זאת, הטשטוש בין ספרות להיסטוריה אינו עניין חדש. לפני המאה ה-19 היה מקובל לראות בהיסטוריה סוגה ספרותית – סיפור הראוי לזכירה וחיקוי. רק בתחילת המאה ה-19 נהפכה ההיסטוריה לדיסציפלינה מדעית. מי שתרם לכך הוא אבי ההיסטוריוגרפיה המודרנית, ליאופולד פון רנקה (1886-1795) שהביא למהפך הפוזיטיביסטי ביחס להיסטוריה. חידושו הגדול היה שימוש  במקורות. רנקה "עבר מארכיב לארכיב בחיפוש אחר עובדות מוצקות שבאמצעותן יוכל לספר מה באמת קרה" (38).

ההיסטוריונים של המאה העשרים ערערו את התפישה הזו משני כיוונים. הערעור הראשון נגע בשאלת האובייקטיביות ההיסטורית, כלומר באופן שבו קריאת המקורות מושפעת מ"המשקפיים" שבהם מצויד ההיסטוריון. נטען כי היסטוריונים אינם קוראי טקסטים תמימים, אלא מביאים עמם אל המחקר את תפיסות עולמם ומפרשים את העבר מבעד לעדשות ההווה שלהם. תפיסה רלטיביסטית זו מסבירה מדוע היסטוריונים שונים, בעיקר מדורות שונים, מציעים פרשנויות שונות לאותם אירועים היסטוריים. הכתיבה ההיסטורית תלויה בנקודת מבטו הסובייקטיבית של ההיסטוריון (Becker, 1966).

לפי הפוסט-מודרניזם השפה מכוננת את תפיסת המציאות של בני האדם, ולמעשה אין קיום למציאות 'חוץ-לשונית'. מכאן שהלשון היא מערכת של סימנים המרפררים זה אל זה ולא אל המציאות שמחוץ לזה. "השפה אינה מדיום שקוף וניטרלי שבאמצעותו ההיסטוריונים בוחנים ומציגים את המציאות, אלא המדיום שבו וממנו היא נבנית ומובנת" (מאלי, תשנ"ט, 18). במלים אחרות: התאוריה ההיסטוריוגרפית הפוסט-מודרנית מעמידה בספק את הטענה כי הכתיבה ההיסטורית מרפררת לעבר היסטורי ממשי.

היסטוריונים ראו ב"מפנה הלשוני" ערעור לא רק על מתודות המחקר שלהם, אלא גם על עצם האפשרות לתפוש את העבר כאובייקט מחקר (Stone 1997). אם טקסטים היסטוריים אינם משקפים מציאות כלשהי, אלא רק טקסטים אחרים, אז באיזה מובן יכול המחקר ההיסטורי להיבדל מהמחקר הספרותי? האין העבר לא מתפוגג לתוך הספרות?

בשנות השמונים של המאה העשרים התפתחה עמדה נוספת לגבי היחס בין היסטוריה לספרות: ניו היסטוריציזם. זוהי גישה מחקרית המתבססת על קריאה מקבילה של טקסטים ספרותיים והיסטוריים השייכים לרוב לאותה תקופה, בלי לתת מעמד בכורה לטקסט הספרותי על פני ההיסטורי. הגישה משלב את "ההיסטוריות של טקסטים עם הטקסטואליות של ההיסטוריה" (Montrose, 1989, 20).

בניגוד לגישות קודמות יותר לספרות, שהשתמשו בנתונים היסטוריים כהקשר (con-text) לניתוח הספרותי, הניו-היסטוריציזם אינו מתייחס לטקסטים ההיסטוריים כאל סוג של הקשר שבתוכו נכתבת הספרות, אלא כטקסט המקביל בחשיבותו לזה הספרותי: co-text (בארי, 2004, 214).

כך לדוגמה סטיבן גרינבלט, מי שטבע את המונח ניו היסטוריציזם, מנתח דיווחים קולוניאליסטיים ומשווה את היחסים שנוצרו בין האירופאים לאינדיאנים, כפי שהם באים בהם לידי ביטוי, עם תבניות יחסי תלות במחזהו של שקספיר "הסערה". כך חושף ומראה גרינבלט את מבנה העומק, את שורשיהם המשותפים של מנגנוני הכוח בתרבות האנגלית המתבטאים הן בטקסטים הספרותיים והן בטקסטים ההיסו7ריים של התקופה (Greenblat, 1988).

הניו היסטוריציזם מאמץ את העמדה לפיה אין דבר מחוץ לטקסט, שכל מה שקרה בעבר ניתן להשגה רק אם עבר טקסטואליזציה. לשיטתו, האירועים ההיסטוריים אבדו לבלי שוב, ואין הם קיימים אלא בטקסטים הכתובים. ההנחה בבסיס גישה זו היא שכל טקסט ניתן לדקונסטרוקציה שתחשוף את ההנחות האידיאולוגיות שלו, את סתירותיו הפנימיות ואת מגבלותיו. לשם כך משתמש היו-היסטוריציזם בהנחות ובטכניקות שפותחו במגרש הניתוח הספרותי, לרבות שאלת עמדו של המחבר; מעמדו החברתי; המוטיבציות שלו; האמצעים הרטוריים שהוא משתמש בהם, והאמצעים הרטוריים שאינו משתמש בהם; והנמענים שאליהם מופנים הדברים (Klages, 2006, 124).

 

ביבליוגרפיה

אריסטו (תשס"ג). פואטיקה (תרגום: י' רינון). ירושלים: מאגנס

בארי, פ' (2004). מבוא לתורת הספרות והתרבות: צעדים ראשונים (תרגום: ח' הרציג). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה

מאלי, י' (תשנ"ט). הפואטיקה והפוליטיקה של ההיסטוריוגרפיה החדשה – מבוא. בתוך: י' מאלי ור' כהן (עורכים), ספרות והיסטוריה (32-9). ירושלים: מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל

 

Barthes, R. (1970). Historical discourse. In: M. Lane (Ed.), Structuralism: A reader. New York: Jonathan Cape

Becker, C. (1966) [1935]. Everyman his own historian: Essays on history and politics. Chicago: Quadrangle Paperbacks

Greenblat, S. (1988). Shakespearean negotiations: The circulation of social energy in Renaissance England. Berkeley, University of California Press

Klages, M. (2006). Literary Theory: A guide for the perplexed. New York: Continuum International Publishing Group

Montrose, L. A. (1989). Professing the renaissance: The poetics and politics of culture. In: H. A. Vesser (Ed.), The new historicism (15-36). London: Routledge

Stone, L. (1997). History and post-modernism. In: K. Jenkins (Ed.), The postmodern history reader (255-259). London: Routledge

White, H. (1973). Metahistory: The historical imagination in nineteenth-cetury Europe. Baltimore & London: The Johns Hopkins University Press

 

 

 

 

מה דעתך?

אריסטו (תשס"ג). פואטיקה (תרגום: י' רינון). ירושלים: מאגנס

בארי, פ' (2004). מבוא לתורת הספרות והתרבות: צעדים ראשונים (תרגום: ח' הרציג). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה

מאלי, י' (תשנ"ט). הפואטיקה והפוליטיקה של ההיסטוריוגרפיה החדשה – מבוא. בתוך: י' מאלי ור' כהן (עורכים), ספרות והיסטוריה (32-9). ירושלים: מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל

 

Barthes, R. (1970). Historical discourse. In: M. Lane (Ed.), Structuralism: A reader. New York: Jonathan Cape

Becker, C. (1966) [1935]. Everyman his own historian: Essays on history and politics. Chicago: Quadrangle Paperbacks

Greenblat, S. (1988). Shakespearean negotiations: The circulation of social energy in Renaissance England. Berkeley, University of California Press

Klages, M. (2006). Literary Theory: A guide for the perplexed. New York: Continuum International Publishing Group

Montrose, L. A. (1989). Professing the renaissance: The poetics and politics of culture. In: H. A. Vesser (Ed.), The new historicism (15-36). London: Routledge

Stone, L. (1997). History and post-modernism. In: K. Jenkins (Ed.), The postmodern history reader (255-259). London: Routledge

White, H. (1973). Metahistory: The historical imagination in nineteenth-cetury Europe. Baltimore & London: The Johns Hopkins University Press

 

    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?