נקודת מבט של מורים על סיוע במצוקות תלמידים

מקור: להיות קרוב – עזרה ראשונה למורה בהתמודדות עם מצוקות תלמידים, הוצאת מכון מופ"ת, סיכום הפרק "מוכן להקשיב לבעיות של תלמידים" – נקודת מבט של מורים על עזרה לתלמידים, עמ' 30-32
 
תוכן עניינים של הספרלחצו כאן
לרכישת הספר – לחצו כאן
 
האם תפקידם של מורים גם לסייע לתלמידים החווים מצוקות אישיות ולדאוג לרווחתם האישית? התופעה מורכבת ומאופיינת בתפישות שונות.
מנקודת מבט תיאורטית עולות שתי גישות קוטביות. על פי הגישה ההומניסטית, הדאגה לרווחה האישית של התלמיד והאחריות לצמיחתו הן חלק בלתי נפרד מתפקידו של המורה, לצד תפקידיו האחרים. הגישה הביהביוריסטית, לעומת זאת, מגבילה את תפקידו של המורה לד' אמות של תהליך הלמידה-ההוראה, ואת הקשר הרגשי שאפשר שיתפתח בינו לבין התלמיד היא משאירה מחוץ לזירת ההתרחשות שבה פועל המורה.
עיון בנקודת המבט של התלמידים מעלה שיש פער תמוה, לכאורה, בין העמדות שהם מצהירים עליהן לבין התנהגותם בפועל בכל הנוגע לפנייה לעזרה. ואולם הרושם המתקבל הוא, שמרגע כניסתם בשערי בית הספר היסודי ועד צאתם משערי המכללה המכשירה אותם לתפקיד ההוראה הם מראים כמיהה לקשר רגשי חם ואוהב עם המורה.
המרכיבים הטיפוליים בתפקידו ובאישיותו של המורה הם בעיניהם גולת הכותרת של דמותו הרצויה של המורה, ולמרות זאת הם ממעטים לפנות לעזרתו כאשר הם חווים מצוקה אישית. אפשר שהסיבות לפער הזה קשורות לרמה המבנית של תפקידו (הגדרת תפקידו וציפיות התלמידים ממנו), לרמה הרגשית (קושי לפתח יחסי קרבה בין מורה לתלמיד), לרמה התפקודית (עומס בעבודה שמוטל על המורים), ולרמה התרפויטית (העדר מיומנויות של עזרה נפשית בקרב המורים). יהיה מקורו של הפער מה שיהיה, עצם קיומו מעיד על אי-נחת ועל חוסר איזון ומצריך תהליך של שינוי.
אם מאמצים את נקודת המבט הביהביוריסטית, יתבטא השינוי בהורדת רמת הציפיות של התלמידים בנוגע לתרומתם של המורים ברמה הרגשית של מערכת היחסים ביניהם. אם מאמצים את ההשקפה ההומניסטית, השינוי אמור להתבטא בטיפוח הקשר הרגשי בין מורים לתלמידים ובציודם של המורים בכלים שיכשירו אותם לעמוד באתגרים שעליהם להתמודד עמם בקשר הזה.
 
נקודת המבט של המורים מרמזת על נכונות גבוהה שלהם לקחת עליהם את אתגרים האלה. מורים רואים את מימושו של הקשר הרגשי עם התלמידים ואת טיפוחם האישי כאחד המניעים המרכזיים לבחירה המקצוע ההוראה. הם גם ערים לחשיבות הרגשית שלהם בעיני התלמידים. ואף על פי כן, החלטות יומיומיות בנוגע להגשת עזרה במצוקות אישיות כרוכות פעמים רבות בדילמות. נראה כי הסיבות לדילמות הללו מקורן בהרגשה של העדר מיומנות בתחום הסיוע הנפשי, בחשש לחרוג מהגבולות המקובלים של הקשר מורה-תלמיד, בחשש מחדירה לרשות הפרט ואולי גם ברתיעה (לא מודעת?) מהמפגש הישיר עם מצוקות נפשיות חריפות.
המציאות הבית ספרית אינה מאפשרת למורים להתחמק מהתמודדות אמיתית עם דילמות של סיוע לתלמידים.
שלוש תופעות חוברות יחד ומעמידות את המורה בפני הצורך להחליט כיצד לנהוג:
א. לחצים ומצוקות, אשר מהווים חלק בלתי נפרד מעולמם הרגשי של התלמידים;
ב. שהות ממושכת של שעות רבות ביום וימים רבים בשנה עם התלמידים;
ג. היותו של המורה דמות סמכותית לתלמידים
מה דעתך?

    קראתי את הספר ואין לי ספק שהוא צריך להיות אחד מספרי החובה של כל מורה ושל הסטודנטים במכללות להוראה.

    פורסמה ב 30/12/2007 ע״י רחל שגיא
    מה דעתך?