מקסין גרין

אלוני, נ' (2014). מקסין גרין. הד החינוך, פ"ח(6), 82-80.

פרופ' נמרוד אלוני הוא ראש המכון לחינוך מתקדם וראש קתדרת אונסקו לחינוך הומניסטי במכללת סמינר הקיבוצים

מקסין גרין, הפילוסופית החשובה ביותר של החינוך, נפטרה השנה ב־29 במאי בעיר הולדתה ומגוריה, ניו יורק, בגיל 96. אני ועוד רבים כמותי למדנו על מותה באופן מידי, מהרשתות החברתיות, ורגש עז ומצמית של אובדן הציף אותנו — עשרות אלפים שאינם מכירים זה את זה ואינם שותפים בדת, לאום או תרבות.

מקסין גרין הייתה לכולנו הרבה יותר ממרצה מבריקה, מנטור אישי, הוגה חינוכית וסופרת מחוננת. היא הייתה מקור השראה נדיר באיכותו וביופיו לכל המעולה שיכול להיות ואיננו — בחינוך, בחברה, בפוליטיקה ובאמנות.

***

גרין נולדה בברוקלין, ניו יורק בשנת 1917. היא גדלה בבית יהודי אך חיה את חייה כאתאיסטית עם זיקה חזקה להגות האקזיסטנציאליסטית ומחויבות לפמיניזם, לחירויות הפרט, לרב־תרבותיות, לצדק חברתי ולקידום האמנויות. בשנת 1965 הצטרפה לסגל ההוראה של בית הספר לחינוך של אוניברסיטת קולומביה, הייתה האישה הראשונה בחוג לפילוסופיה חינוכית ולימדה בו כמעט חמישים שנה.

מאז 1976 הייתה במקביל גם פילוסופית הבית של המכון לחינוך אמנותי בלינקולן סנטר. ספריה בתחום הפילוסופיה החינוכית והחינוך האמנותי והאסתטי זכו לפופולריות חסרת תקדים, הרצאותיה ברחבי העולם משכו קהל של אלפים רבים והיא נהגה לקיים גם מפגשים ב"סלון של מקסין גרין" — מרחב שיח לאקטיביסטים חינוכיים וחברתיים מרחבי העולם.

הרעיונות המייצגים והמובהקים ביותר בהגותה מתמקדים בטיפוח תודעה ערנית, קשובה, ביקורתית ויצירתית אשר מאפשרת לאדם להפיח חיוניות בצלמו האנושי, להגות ולדמיין מציאות חברתית חלופית ועדיפה ולהיות מעורב פעיל בגיבוש עצמיותו וסביבות חייו.

מקסין גרין פיתחה פילוסופיה חינוכית אקזיסטנציאליסטית ואקטיביסטית ברוח קריאת התיגר של הנרי ת'ורו על הקונפורמיזם, ש"מרדים" את תודעת הציבור ומצמק אנשים להיותם צייתנים, מכאנים ו"דחלילים" חסרי מצפון מוסרי; ברוח התרסתו של ניטשה שתועלתנותו הקיצונית של "האדם האחרון" מגמדת את ההוויה האנושית; ברוח דבריו של אורטגה־אי־גאסט בגנות "איש ההמון", שחייו סתמיים ואינרטיים; וברוח ביקורתם של סארטר, קאמי ובּוּבר על "ההתאבדות הפילוסופית" והבריחה מ"מכאובי הערנות הקיומית" לאזורי נוחות של איבּוּן המחשבה והרגישות; וברוח הוגים אחרים ואמנים.

***

אדגים את הדברים בשלושה תחומים.

התחום הראשון נוגע לדמות המחנך, אשר ברוח הגותו של בובר מן הראוי שיהיה גם נוכח עבור תלמידיו כ"אדם חי, שלם, המביע את עוצמתו ישר לזולת" וגם יהיה מחויב "לשמור על ערות המכאוב" ו"להציל את העצם האישי הממשי מתוך לוע האש של הקולקטיב הבולע כל עצמות".

גרין מאתגרת את אנשי החינוך ותוהה אם במציאות שבה "חיי הבוגרים בחברה נתפשים ככנועים למוסכמות מאובנות ומשועבדים לתחרויות אכזריות" — בעולם של מעשי זוועה המוניים, של הפקרת מיליונים לעוני ונחשלות ושל הרס חמדני של הסביבה הטבעית — האם נכון לשתף פעולה עם הממסד החינוכי ולחברֵת את הצעירים לסדר החברתי הקיים. אולי עדיף דווקא, היא מאתגרת, לחנך נגד הרוח ולהציג גישה חתרנית וביקורתית שתעורר מחאה חברתית ומחשבה על חלופות עדיפות ותעורר לעשייה של תיקון עולם.

יש כאלה, והם הרוב, כותבת גרין "שהמועקה גדולה עליהם והם בוחרים בנסיגה אל ההוראה המכאנית והסטנדרטית". אחרים, ואל אנשי חינוך כאלה היא חותרת בכתביה, לא מוותרים ולא נכנעים. הם מסרבים לתפקד "כפקידי חינוך חסרי עמדה וזהות". מורים כאלה, היא מוסיפה, "שוב לא יקבלו שום סמכות, נוהג ומומחיות כמובנים מאליהם: הכול צריך להיבדק ולהיבחן לאור החלופות, האפשרויות ומבחן ההשלכות. הם שותפים לפרשנות ולמשמעות המיוחסות לדברים, אינם חוששים לשבור מוסכמות וניצבים לפני תלמידיהם כדוגמה ומופת להתמודדות אוטונומית, ביקורתית, אותנטית ואחראית עם חומרי החיים שלהם".

התחום השני מתמקד בחינוך האמנותי והאסתטי עם דגש על חשיבותו הגדולה למלאכת ההומניזציה בחינוך. "האמנויות טומנות בחובן תרומה משמעותית לחינוך", כותבת גרין, "מפני שהן מניעות את בני האדם לבחון את מציאות חייהם ומעוררות אצלם אי־שקט ואי־נחת שמחייבים אותם לבדק בית ובחינה עצמית".

תובנות החיים שאנו חווים באמצעות יצירות האמנות אינן מוגבלות לרגע ולמקום של ההתנסות האמנותית, אלא מפגישות אותנו עם עצמנו, חודרות אל נפשנו, משאירות חותם ומשנות אותנו. "עצם ההתבוננות במראות רוח האדם המגולמות ביצירות הגות ואמנות גורמת למשהו חבוי ועמום בתודעה להתגלוֹת ולהתבהר. התנסויות אלה מפתחות באדם סוג מסוים של ידע רוחני: רגישות ומודעות רבות יותר למשמעות, איכות, שלמות, יחסי אנוש, תחושות פנימיות והכרעות ערכיות".

יתר על כן, יתרון מרכזי של האמנויות למלאכת החינוך נעוץ בעובדה שהן מדברות אלינו בצורה בלתי אמצעית ומזמנות לנו את התובנות שלהן ללא הטפה מוסרית וללא מאמץ כפוי של אימון ותרגול. בהשראתם של סרט, ספר, מחול, שירה או פסל אנו מסוגלים לחוות חריגה או פריצה אל מעבר לגבולות המובן מאליו החברתי, "הפרות הקדושות" התרבותיות, ההגיונות הטכנוקרטיים, הבנליות של העבודה, האובססיות הצרכניות והונאות הפוליטיקאים. ברוח זו, מסכמת גרין, "המורים יכולים לפנות אל חירותם ודמיונם של התלמידים, לגרות את תודעתם בתפישות ובראיות אלטרנטיביות — של מה שאיננו ויכול עדיין להיות — וכך לסייע להם לבקע את הבנליות היום יומית. מבעד לחרכים ולבקעים שנוצרו יוכלו התלמידים לראות את המציאות באור חדש ולהגדיר את עצמם בתוכה, שוב ושוב מחדש, באמצעות מתן פשר, משמעות וערך משלהם".

התחום השלישי עניינו ביקורת חברתית ופוליטית. ברוח הגישה האקזיסטנציאליסטית ומתוך דבקותה בגישה האמנותית מרובת הפרספקטיבות, הסוגות והסגנונות סלדה גרין מכל דוגמטיות אידאולוגית. לא רק הלכות דתיות היו לצנינים בעיניה, אלא כל שלל ה"איזמים" החילוניים: היא לחמה למען צדק חברתי אך סלדה מקומוניזם, צעדה כפמיניסטית אך לא הייתה חסידה שוטה של פמיניזם, הייתה הומניסטית רדיקלית אך לא יכלה לשאת הומניזם מהותני, זחוח וצדקני.

בדומה לג'ונתן קוזול, המבקר הנוקב והרהוט ביותר של מערכת החינוך האמריקאית, בחרה גרין להצביע על בגידת בית הספר בתלמידים. "מעט, אם בכלל", כותבת גרין, "נעשה בבית הספר כדי לעמת את התלמידים עם המורכבות והבעייתיות שבמציאות החברתית; עם עוני, רעב, אלימות, פשע, אפליה, דיכוי, ניצול, התחמשות גרעינית וכדומה. ומעט מדי נעשה כדי לצייד את התלמידים בכלים להתמודדות עם התקשורת המניפולטיבית העושה אותם לצרכנים אדוקים וחסרי הבחנה של אלימות, יצריות, תעמולה ואופנה".

במקום לזמן לתלמידים התנסויות מעוררות ומעצימות של הרחבת דעת, חשיבה אוטונומית, יצירה אותנטית, ביקורת חברתית, זעם מוסרי — תוך כדי פיתוח והרחבה של חירותם הפנימית וחיוניותם האינטלקטואלית והיצירתית — בתי הספר, כותבת גרין, גוזלים את כל כוחותיהם של התלמידים לזירה התועלתנית, ובמקרים רבים גם מנוכרת וולגרית, של מצליחנות חברתית, הישגיות אקדמית וצרכנות אובססיבית ואופנתית.

***

מקסין גרין נחשבה בחייה למלכה הבלתי מעורערת של הפילוסופיה החינוכית. כאמור, עשרות אלפי אנשים מרחבי העולם חוו את לכתה כאובדן אישי וחינוכי־מקצועי. זכיתי להיות קרוב יותר: בחמש שנות לימודי הדוקטורט שלי בניו יורק הייתה גרין המנחה האישית שלי. משפחתי ואני היינו בני בית אצלה. את ה"דובי" הראשון שקיבל בני אחרי לידתו היא נתנה לו. וכשגדלתי ונעשיתי הוגה חינוך בזכות עצמי כתבה גרין את המבוא לספרי על החינוך ההומניסטי.

עכשיו כשהיא איננה, גדולה החובה שבעתיים לקרב את ציבור המורים והמורות לשליחות חינוכית ואידאליסטית אך חפה מדוקטרינות, כפי שניסחה אותה מקסין גרין: "להניע בני אדם אל מדרגה גבוהה יותר של מודעות ורגישות ולעורר אצלם אכפתיות כלפי מה שחשוב ובעל ערך; לציידם ביכולת ללמוד ולהרחיב את ידיעותיהם, להשתמש בשכלם ובדמיונם כדי לתת פשר ומשמעות להתנסויותיהם ולפעול במציאות חייהם כיצורים בעלי מודעות, רגישות ואחריות חברתית".

הערה ביבליוגרפית

כתביה של מקסין גרין לא תורגמו לעברית למעט קטעים נבחרים שתרגמתי בעצמי ופרסמתי באנתולוגיה הפילוסופית כל שצריך להיות אדם, בהוצאת מכון מופת והקיבוץ המאוחד, 2005.