למקומות, היכון, קרא

איילת פישביין , "למקומות, היכון, קרא" הד החינוך, דצמבר 2011 , כרך פ"ו , גיליון מס' 02, ע"ע 34-36.

הסטנדרטיזציה מגיעה לכיתה א': מבדק "שמונה המשימות", שנועד לעקוב אחר תהליך רכישת הקריאה של תלמידי כיתה א', הפך מכלי לאיתור מתקשים לכלי מדידה של הישגי המורות ולמקור לחץ, תסכול וחרדה עבור התלמידים. וגם כאן לא חסרים טפסים

איילת פישביין

משרד החינוך פיתח את "מבדק שמונה המשימות" לפי המלצות ועדת הקריאה (ועדת שפירא, 2005). מטרתו לאפשר למורות כיתות א' לדעת כיצד מתקדם כל אחד מתלמידיהן בלימוד הקריאה. ביצוע של כל שמונה המשימות מעיד, לדעת המפתחים, שהילד יודע לקרוא. בשנים האחרונות, טוענות מורות, השתלט המבדק על המערכת והפך למעין תכנית לימודים אלטרנטיבית שהמורות מקדישות לה זמן רב יותר מלתכנית הלימודים הרשמית. המורות עצמן נבחנות, לדבריהן, לפי מספר התלמידים המתקשים בכיתותיהן, ומורה שיש לה יותר מדי מתקשים ננזפת.

"אני אוהבת ללמד בכיתה א'", אומרת מורה צעירה מבית ספר עירוני במרכז הארץ, "בחרתי ללמד בכיתה א'. מבחן שמונה המשימות הוא החלק המר של העבודה שלי".

למה?

"המבחן מעורר אצלי לחץ אדיר. כל המערכת מסתכלת על הילד במונחים של 'עבר, לא עבר' את המבדק ובכמה שניות הוא ביצע את המשימה. לא נוח לי לעשות את זה לילד, אבל אני חייבת לעמוד מול המפקח ולהעביר לו את הציונים ואת מספר הילדים שלא עמדו במשימה. אני נשפטת לפי התוצאות של הילדים, ואם ילד לא עבר אני נדרשת לתת הסברים".
המורה הצעירה טוענת כי במכללה למורים שבה הוכשרה לא שמעה על המבדק הזה: "גיליתי את שמונה המשימות רק אחרי שסיימתי את הלימודים. אף אחד לא הכין אותי לזה, וכיום אני יכולה לומר שזה המקום שבו אני חשה גועל נפש כלפי מה שאני עושה. זו כיתה א', הכיתה הכי משמעותית לילדים. וכשאני רואה את המצוקה שלהם מול שמונה המשימות ואיך המבדק הזה משניא עליהם את הלימודים, אני מרגישה מצוקה. אני לא מאמינה בזה. אני מאמינה בלמידה דרך משחק ויצירה, דרך החושים, לא דרך מבחנים מלחיצים".

אימת הסטופר

במבדק נבחנת, בין השאר, המהירות שבה מבצע התלמיד כל אחת משמונה המשימות. יש מורות שבוחנות את התלמידים עם שעון עצר. מורה ותיקה ממרכז הארץ מספרת שהיא וחברותיה מחפשות כל מיני טריקים כדי לטשטש את תחושת המבחן. המנהלות מתירות להן, לדבריהן, לדווח על ביצועי התלמידים לפי אומדן זמנים ללא שעון עצר. "אבל הילדים", הן אומרות, "יודעים שהם במבחן".
המורות אינן מסכימות שהמבחן משקף את הישגי התלמידים בקריאה. "מדובר בילדים קטנים שנמצאים בשלבי התפתחות שונים. אחת משמונה המשימות", מספרת אחת המורות, "היא ידיעת צלילי האותיות. היה לי תלמיד שהתקשה בתהליך רכישת הצלילים. הוא היה אטי בהתפתחותו וגם בדיבור, אבל חוץ מזה הוא היה ילד מבריק. היות שהוא לא רכש את צלילי האותיות, הייתי צריכה במשך כל השנה לדווח עליו כנכשל. לקראת סוף השנה הוא קלט, והשלים בבת אחת את רכישת הקריאה".

למבדק שמונה המשימות נלווית חוברת שאחת המורות מגדירה "חוברת נוראית. משעממת ודלה. הטקסטים לא קרובים לעולמם של הילדים, והיא מורכבת מעמוד אחד של טקסט ולידו עמוד עם טבלאות שצריך למלא מול הילדים בזמן הבחינה. מישהו חשב כמה זה לא נעים להם?"

מלבד הביקורת על המבחן עצמו, יש לאחת המורות ביקורת קשה על יישומו: "המבחן גוזל שעות הוראה יקרות ללא הצדקה, כי יש כל כך הרבה דרכים אחרות לדעת אם הילדים רכשו או לא רכשו קריאה". לדבריה הוא גם מנוגד להצהרות של משרד החינוך על רצונו לעודד חשיבה ויצירתיות בקרב המורים. "אם אני צריכה למלא כל היום טפסים ולבחון, אין לי זמן ואין לי רצון ליצור, כי במילא אני נמדדת רק על פי הציונים. המנהלת שלי נתנה לי אישור שלא לבחון את הילדים, אבל היא לא יכולה לתת לי פטור ממבדקי שמונה המשימות. אני חייבת לעשות אותם ולמסור תוצאות. קרה שהמנהלת הנחיתה עליי הוראה: 'בשבועיים הקרובים תעבירי את משימות שתיים ושלוש', וזה בגלל שהמפקחת לחצה עליה".

משרד החינוך היה אמור לממן שעות לעזרה בהעברת המבדק. אבל ברוב המקרים העזרה לא ניתנת. "מורות נאלצות לבחון את התלמידים על חשבון השיעור", מספרת אחת המורות. "לילד שלחוץ מהמבחן אין אפילו את המרחב ואת השקט להיבחן, והמבחנים פוגעים בשגרת הלימודים". ההורים, היא מוסיפה, אינם מודעים למבדק. מערבים אותם רק במקרה שהילד אינו עומד במשימות.

נטל הבירוקרטיה

"המבחן הזה כרוך בהמון בירוקרטיה", מספרת מורה נוספת, מורה ותיקה מאזור תל אביב, "כל הזמן את מתעסקת בציונים, ממלאת טפסים ומקלידה תוצאות. זה הסיוט של ההוראה. זה גורם לי להרגיש כמו נמלה חסרת חשיבות, בלי שום אגו מקצועי. אם היו סומכים עליי כמורה, לא היו מעבירים אותי את הסיוט הזה. איזו מורה בכיתה א' לא יודעת מה מצבם של הילדים ובמה הם מתקשים? אני לא צריכה שמונה משימות משמימות בשביל זה. המבחן הזה השתלט על בתי הספר".

גם היא מתלוננת על זמן ההוראה שהמבדק גוזל: "במבחן את יושבת עם כל ילד לחוד, אחד על אחד, ובינתיים את צריכה להמשיך לנהל את הכיתה. זו דרישה מטורפת כי לא תמיד יש לך מורה נוספת לעזרה. לפעמים נותנים לך בת שירות לאומי, שוודאי לא יכולה להמשיך ללמד ולהקנות קריאה. בשבוע של מבדק אני מצלמת טונות של דפי עבודה כדי להעסיק את הכיתה בזמן שאני מעבירה את המבדק. תוך שבוע־שבועיים עליי לסיים את המבדקים בכיתה של ארבעים ילדים ולהספיק להקליד את הנתונים. המבחנים האלה יוצרים לחץ עצום. גם בגלל הזמן וגם מפני שאני יודעת שדרכם אני נבחנת איזו מורה אני. האישיות שלי לא חשובה, הערכים שלי לא חשובים, השעות שאני משקיעה, האהבה, כל מה שאני נותנת מסתכם בממוצע הכיתתי שלי. לא חשוב כמה אני מקדמת בסופו של דבר את הילדים, חשוב ממוצע הציונים הכיתתי במשימות. פעמיים בשנה המורות יושבות עם המפקחת על הדיווחים, ועוברות ילד ילד. אם יש כמות גדולה של נכשלים או תלמידים שלא עשו טוב את המשימות, המפקחת דורשת מהמורה 'תסבירי' ומיד הופכים את המורה לאשמה".

לדבריה, המבדק גם מכשיל מפני שאינו מתחשב בקצב ההתפתחות השונה של ילדים: "אני לא חושבת שאפשר לצפות מילד בתחילת כיתה א' שישלוף הברות ומילים מהזיכרון במהירות שהם דורשים. לא כולם מתפתחים באותה מהירות. זו דרישה לא ריאלית. הילדים נכשלים לא בגלל שהם לא יודעים, אלא בגלל שמנגנון השליפה והזיכרון עדיין לא בשל אצלם. לא הוגן לבחון אותם לפי קריטריון של מהירות כבר בשבועות הראשונים של כיתה א'".

גם לימוד שמות האותיות מהווה, לדבריה, מכשול ברכישת הקריאה: "המבחן כופה ללמד את שמות האותיות. התוצאה היא שהילדים מבלבלים בין שמות האותיות לבין צליליהן. אני שואלת אותם 'מה אתם שומעים בסוף המילה שלום' והם עונים 'מם סופית', ולא את הצליל. אני לא מצליחה להוציא להם את זה מהראש".

סתירות במדיניות

ד"ר גליה זלמנסון, מנהלת שותפה בתכנית לחינוך לצדק חברתי, סביבתי וחינוך לשלום במסלול היסודי במכללת סמינר הקיבוצים, טוענת שהמבדק הוא למעשה יישום של רעיון הסטנדרטים בחינוך על הוראת הקריאה בכיתות א'. היא חולקת על הטענה שמילוי משימות המבדק אכן מעיד על רכישת הקריאה: "ראיתי ילדים שקוראים את הטקסטים במהירות הנדרשת במבחן, אבל אין להם מושג מה הם קראו. הם למדו בעל פה את הטקסט".

זלמנסון מרצה בסמינר ומלווה קבוצה של מורות בכיתות א'. על השפעות המבדק היא אומרת: "הילדים חווים אתו לא מעט תסכול ויחד אתם המורות, שנמדדות לפי המספרים המתקבלים במבדק. הן נדרשות להראות שהילדים עומדים בסטנדרטים, ולשם כך הן צריכות להתעסק עם המון ניירת והמון דוחות. המורות נאלצות להפקיע חלק ניכר מזמן ההוראה ובמקום ללמד ילדים לקרוא ולכתוב, הן צריכות לבדוק אם הם עומדים בסטנדרטים שקבע משרד החינוך".

זלמנסון מצביעה על העובדה שהמבדק גם סותר את המדיניות המוצהרת של משרד החינוך בנושא הקריאה: "המשרד חוזר ומדגיש כי לכל ילד יש את הקצב שלו ואת השיטה המתאימה לו ושהמורה היא שצריכה להתאים לכל ילד את שיטת הקריאה הטובה בשבילו. אבל אותה מורה צריכה למדוד את הילד לפי הסטנדרטים של המשרד ולא לפי השיטה שהיא התאימה לו. לא אחת, כשניסיתי להכניס גישה נוספת להוראת הקריאה לבית ספר, המורות של כיתה א' אמרו לי: 'המשרד לא יאשר לנו'. זה לא נכון שהמשרד לא מרשה, אבל בפועל יוצרים מציאות שהתחושה השולטת בה היא שכולם צריכים 'להתיישר' לפי המבדק. מי שמפסיד מזה הם בעיקר הילדים, ובעיקר ילדים מאוכלוסיות חלשות. בגישה של סטנדרטים נוקשים, הם נופלים ראשונים".

גישת הסטנדרטים מעוררת ביקורת בקרב אנשי חינוך. ד"ר זלמנסון מבהירה כי יישומה לתחום רכישת הקריאה בעייתי במיוחד, מפני ש"משרד החינוך בעצמו לא מגובש בנושא. בהתחלה למשל הם אמרו שהילדים צריכים לדעת לקרוא עד סוף כיתה ב', אחר כך הם הקדימו לסוף כיתה א', אחר כך לפסח ועכשיו יש הדורשים עד חנוכה. היום המצב הוא שתכנית ההוראה משועבדת למבדק, ואם המבחן קובע שהילדים צריכים לדעת את שמות האותיות או את צליליהן – זה מה שיעסיק את המורות, ולא משחקים וסיפורים".
איפה הבעיה העיקרית, לדעתך?

"הנחת היסוד של המבדק היא שכל הילדים שווים ביכולותיהם ולומדים בצורה זהה. כי אחרת איך סטנדרטים זהים יכולים למדוד כל כך הרבה ילדים שונים זה מזה בקצב ההתפתחות שלהם? הכול מסכימים שכאשר ילד מתקשה צריך לבדוק איפה הקושי ולתת לו את העזרה, אבל מכיוון שכל ילד מתפתח בקצב שונה ולומד בקצב שונה, ההחלטה איך ומתי לעזור לו צריכה להתקבל בבית הספר.
"המורות שנלחצות מהמבדק ומהדיווחים מכניסות את הילדים ללחץ בעל כורחן. מורות, כשמאפשרים להן, הן מאוד יצירתיות, אבל מה שקורה היום בכיתה א' דומה למה שקרה בתיכון עם הבגרויות, שמהן נגזרת כיום כל הלמידה בתיכון. הן חייבות להכין את הילדים למבדק שמונה המשימות, אחרת יאשימו אותן שהן לא לימדו את הילדים".

מד המהירות

מבדק שמונה המשימות פוּתח ברוח ההמלצות של הוועדה להוראת הקריאה (ועדת שפירא) ושל ועדת ההיגוי לרפורמה בהוראת הקריאה והחינוך האורייני (ועדת שמרון). פרופ' יוסף שמרון, שהיה יו"ר הוועדה, מציין כי בוועדה בראשותו דובר על מבחן שייערך בסוף כיתה א' או בתחילת כיתה ב'. עוד מציין שמרון כי בוועדה שבראשותו הביאו בחשבון את הלחץ על התלמידים ולכן "הוחלט שהמבחן יהיה אינדיווידואלי ולא קבוצתי, כדי להוריד את המתח מהתלמידים".
באשר למדידת מהירות ביצוע המשימות, אומר פרופ' שמרון, "המהירות המוצגת בטבלה בחלק מהמשימות מסמנת שיטת בדיקת הישגים שמתאימה למשימות האלה ולא צריכה להלחיץ את התלמיד בשום צורה ואופן". עם זאת, הוא מדגיש, "השאלה היא, כמובן, מה ייעשה בכיתה מלבד המבחן. אם היו שואלים אותי, הייתי עומד על כך שלא ייעשו פעולות הכנה לקראת המבחן. אני מצפה ממשרד החינוך שיעמוד על כך שהילדים בכיתה א' יקראו בכיתה הרבה סיפורים, ולא יעסקו בשינון לקראת המבחן כחזות הכול".

תגובת משרד החינוך

"מבדק שמונה המשימות פותח בהתאם להמלצות ועדת שפירא, על ידי ועדת ההיגוי בראשותה של פרופ' עילית אולשטיין. המבדק אינו מהווה מבחן אלא כלי עבודה בידי המורה, וכן חלק מתהליך הוראת הקריאה, המתקיים לאורך כל שנת הלימודים. בהתאם לממצאי הבדיקה, בשילוב נתונים נוספים הנאספים על ידי מחנכת הכיתה, בונה המורה תכנית התערבות מקדמת בעבור התלמידים.
"המבדק כולל מדריך למורה, ועל פיו המורים מונחים להעביר את המשימות לכל תלמיד בשלבים ובמועדים שונים במהלך שנת לימודים, ובהתאם לקצב ההתקדמות האישי של כל תלמיד. מודגש כי אין הכרח ואף לא רצוי להעביר את כל המבדק במועד אחד".
באשר לשימוש בשעון עצר: "בהתאם להמלצות ועדת שפירא, נדרשה המערכת לבדוק דיוק ושטף של קריאה. בדיקה של שטף קריאה מבוססת על זמן, לפיכך לעניין זה נדרשת בדיקה באמצעות מדידת זמן".

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?