דמיון, פריצות דרך והבלתי צפוי

גרין, מ' (2019). "דמיון, פריצות דרך והבלתי צפוי". בתוך: לשחרר את הדמיון. תל אביב: מכון מופ"ת, עמ' 42-27

עיקרי הדברים

  • חיבור לדמיון פירושו להצליח להתנתק מהקבוע ומהמוגמר לכאורה
  • הדמיון מאפשר לראות מעבר למה שהמדמיין כינה נורמלי או הגיוני, ולחצוב סדרים חדשים בחוויה
  • על המורה לעודד את תלמידיו להציץ אל מה שעשוי וראוי להיות, מה שטרם התהווה; זוהי חרות
  • כדברי המשוררת אמילי דיקנסון, "הדמיון לאיטו מצית / את פתיל האפשר"
  • יש למנוע מהתלמידים להיכנע לתחושה שהם הגיעו לקצה הגבול של מה שראוי לממש
  • הדמיון עשוי להיות דרך חדשה להרחיב את עצמנו, לפרוץ את מגבלות העצמיות ואת השקיעה באישי

מהו תפקידו של הדמיון בחיים, וכיצד ניתן לפתחו אצל תלמידים. אשת החינוך הידועה מקסים גרין מטפלת בשאלות אלה בספרה שתורגם לעברית. לדבריה, הדמיון הוא הכלי שמאפשר להתבונן בדברים כאילו היו יכולים להיות אחרת. האומנויות, כך היא מסבירה, יכולות לשחרר את הדמיון, לפתוח נקודות מבט חדשות ולזהות חלופות.

לרכישת הספר

לקריאה נוספת

על מערכת החינוך להתנתק ממודלים כמותיים ישנים, כמו מבחנים סטנדרטיים עם ציונים מספריים. הבעיה שהתנתקות כזו מעוררת אצל בני אדם חרדה, הנגרמת ממה שג'ון דיואי קרא לו "חיפוש אחר ודאות" (Dewey 1929). במקום לפתח אצל התלמידים יכולת להשיב על שאלות שיש להן רק תשובה אחת, ידועה מראש, חשוב לפתח אצלם את כושרי היצירתיות והדמיון. ואולם, בניגוד למקובל לחשוב, במובנים מסוימים יכולת הדמיון של ילדים ונערים מוגבלת מזו של המבוגרים מהם.

רובנו זוכרים את "מנטליות המובלעת" (enclave mentality) של חיינו המוקדמים ואת הקרתנות המשונה שאפיינה אותם. ודאי היינו משוכנעים שאנשים נורמלים, "אנשים נחמדים", חיים בדיוק כמונו, שיש להם טקסים כמו שלנו והם מגיבים כמונו לאירועים. עבר זמן עד שהתוודענו למגוון העצום של חיי אדם, לריבוי האמונות ודרכי האמונה ולשלל המנהגים המסחרר שיש בעולם. חלף זמן גם עד שהצלחנו להשלים עם המגוון והריבוי האלה. השלמה עם מציאויות נוספות תמיד כרוכה בסיכון, ומבוגרים רבים אינם מוכנים להיחשף או לחשוף את ילדיהם לסיכון כזה. אם ילדים אלו יצוידו בדמיון הנחוץ, הם יוכלו לפרש מחדש את חוויותיהם המוקדמות, ואולי לראות את מסלול חייהם כביטוי אחד של האפשרי מבין אפשרויות מרובות, ולא של ההכרחי. הדמיון, כדברי דיואי, יותר מכל יכולת אחרת, פורץ מבעד ל'אינרציה של ההרגל' (Dewey 1934, 272).

אופן הפרשנות תלוי בנסיבות של אותו אדם ובמיקומו בעולם. הוא תלוי גם במספר נקודות המבט שאדם מסוגל, או שמתאפשר לו, לאמץ – מספר השקפות שיחשוף ריבוי היבטים של עולם אפשרי.

חיבור לדמיון פירושו להצליח להתנתק מהקבוע ומהמוגמר לכאורה, מהאמיתי מבחינה אובייקטיבית ובלתי תלויה, פירושו לראות מעבר למה שהמדמיין כינה נורמלי או הגיוני, ולחצוב סדרים חדשים בחוויה. בעשותו כן, אדם עשוי להיות חופשי להציץ אל מה שעשוי להיות, לגבש רעיונות של מה שראוי להיות ומה שטרם התהווה.

שירו של ואלאס סטיבנס "האיש עם הגיטרה הכחולה" מיטיב להביע זאת:

  • "יש לך גיטרה כחולה", אמרו הם,
  • "אינך מנגן דברים כמו-שהם".
  • "דברים כמו-שהם", הוא ענה,
  • "משתנים על הגיטרה הכחולה".
  • ואז הם אמרו, "אבל נגן, אתה מוכרח
  • לחן על הגיטרה הכחולה
  • אודות דברים כמות-שהם לדיוקם". (1985, עמ' 61)

 

לאחר דיאלוג פואטי ארוך על השאלה אם הגיטריסט צריך או לא צריך לנגן את "הרפסודיה של הדברים כמות-שהם", אומר הדובר בשיר לקהלו:

  • סלקו את האורות, את ההגדרות,
  • ואמרו על מה שאתם רואים בחשכה
  • שזה זה, או שזה ההוא,
  • אבל אל תנקבו בשמות המרקיבים.

 

הדובר קורא לאנשים בקהל להביט דרך עיניהם שלהם, למצוא את קולם, ולהימנע מנוסחאות שגיבשו אחרים בעלי סמכות. האחרים קובעים "בדיוק" מה "אתה", ומשתמשים בכינויים קבועים. ואולם, להיות עצמנו משמעו להיות בתהליך של יצירת עצמי, יצירת זהות. להיות עצמנו משמעו להיות בתהליך של יצירת עצמי, יצירת זהות. אילו לא היה מדובר בתהליך, לא היתה בו הפתעה. ההפתעה מגיעה בשל יכולנו להיות אחרים במודע, מתוך מציאת הדרכים לפעול לאור אפשרות שאנחנו מדמים בנפשנו. היא מגיעה עם שמיעת מילים אחרות ומוזיקה אחרת, עם ראייה מזוויות שאיננו רגילים להן, ועם ההכרה שהעולם הנתפס ממקום אחד איננו העולם בה"א הידיעה.

כשאנו מתבוננים מנקודת המבט הישנה שלנו, החדש תמיד נדמה לנו בלתי סביר. דרוש דמיון כדי לדמות את הולדתם של דברים חדשים, וכך יותר ויותר דברים מתחילים להיראות אפשריים. כדברי המשוררת אמילי דיקנסון, "הדמיון לאיטו מצית / את פתיל האפשר" (Dickinson 1960, 688-689).

לאור האפשרויות הללו הנפתחות לפני האדם והתחושה שהוא יכול לבחור, נפתח לפני מרחב של חירות. הוא קיים בין אחרים, אך מסוגל לבחור את האדם שהוא.

 

פיתוח דמיון בכיתה

לפי מארי וורנוק, אחת המטרות הבסיסיות של החינוך היא למנוע מבני אדם להרגיש משועממים או "להיכנע לתחושה של חוסר תכלית או לאמונה שהם הגיעו לקצה הגבול של מה שראוי לממש" (Warnock 1978, 202-203).

הסיטואציה הכיתתית המעוררת חשיבה ומודעות ביקורתית במידה הרבה ביותר היא זו שבה מורים ולומדים מוצאים את עצמם מנהלים מעין חיפוש שיתופי, כאשר כל אחד מתבסס על הנסיבות הייחודיות של חייו או חייה. צעירים עשויים לתאר את שגרת יומם במונחים של חדרים מחניקים, צפופים, רעשים צורמים במסדרונות, תורים במשרדים ציבוריים או במרפאות, בריכות שחייה עמוסות מדי וספריות שנסגרות לפני החשכה. יום מובן-מאליו עשוי להיראות גם דרך תרבות הצריכה של הקניונים: דוכני מזון מהיר, חנויות בגדים, צמחים מלאכותיים, משחקי וידאו וערוצים כמו אם-טי-וי.

כשגיבורת הספר "הצבע ארגמן" (ווקר 1984), מוצאת את הדמיון שלה, היא למעשה מוצאת דרך להיחלץ מדיכוי. היא מתחילה להביט דרך עיניה שלה, ולתת שם, ובקולה שלה, לעולם שהיא חיה בו. באמצעות נוכחות פעילה, הקשבה והתבוננות, התלמיד לומד לכונן את עצמו בעצמו, ובכך להשיג ריבונות, אוטונומיה וחרות.

על המורים לעורר את תלמידיהם הצעירים להניע את עצמם להמציא פרויקטים משלהם או למצוא את קולם האישי הייחודי. בין השאר, ניתן לעשות זאת באמצעות חשיפתם ליצירות אמנות, שמטיבן מעוררות וחושפות באמצעות הזרה את מה שלא נראה, לא נשמע ולא צפוי בשגרה.

כך ניתן להילחם באותם חלקים מאולחשים של החיים, כדי להצליח להניע את התלמידים להרחיב את שאיפותיהם. האמנות "פורצת ופותחת ממד שהוא בלתי חדיר לכל התנסות אחרת, ממש שבו בני האדם, הטבע והחפצים אינם כפופים עוד לעקרון המציאות הממוסד... המפגש עם האמת של האמנות מתרחש בשפת ההזרה ובמראותיה; אלה גורמים לכך שיוחש, ייראה ויישמע מה שכבר, או עדיין (או לעולם) אינו נתפש, אינו נאמר ואינו נשמע בחיי היום-יום" (מרקוזה, 2005, עמ' 76).

הדמיון עשוי להיות דרך חדשה להרחיב את עצמנו, לפרוץ את מגבלות העצמיות ואת השקיעה באישי ולהגיע למרחב שבו נוכל להיפגש פנים אל פנים אם אחרים ולהכריז "אנחנו כאן".

 

ביבליוגרפיה

מרקוזה, ה' (2005). הממד האסתטי (צ' טאובר ול' דובב, תרגום). תל אביב: הקיבוץ המאוחד

ווקר, א' (1984). הצבע ארגמן (ש' קדם, תרגום). תל אביב: לדורי

 

Dewey, J. (1929). The quest for certainty. London: Allen & Unwin

Dewey, J. (1931). Art as experience. New York: Minton, Balch

Dickinson, E. (1960). The gleam of an heroic act. In T. H. Johnson (Ed.), The complete poems (pp. 688-689). Boston: Little, Brown

Warnock, M. (1978). Imagination. Berkeley: University of California Press

 

 

מה דעתך?

מרקוזה, ה' (2005). הממד האסתטי (צ' טאובר ול' דובב, תרגום). תל אביב: הקיבוץ המאוחד

ווקר, א' (1984). הצבע ארגמן (ש' קדם, תרגום). תל אביב: לדורי

 

Dewey, J. (1929). The quest for certainty. London: Allen & Unwin

Dewey, J. (1931). Art as experience. New York: Minton, Balch

Dickinson, E. (1960). The gleam of an heroic act. In T. H. Johnson (Ed.), The complete poems (pp. 688-689). Boston: Little, Brown

Warnock, M. (1978). Imagination. Berkeley: University of California Press

 

    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?