דורות של תקווה: מסורת והעברה בין דורית עם העלייה מאתיופיה. שאלת הזהות

שמואל, נ. (2020). דורות של תקווה: מסורת והעברה בין דורית עם העלייה מאתיופיה. הוצאת פרדס. פרק 14 (שאלת הזהות). עמ' 211-191

עיקרי הדברים

  • צעירים בני העדה האתיופית שגדלו בישראל עסוקים בשאלות של זהות. הם רואים את זהותם האישית כמורכבת מזהויות מרובות, והם מאפשרים לעצמם לבחור את זהותם
  • זהותם של הצעירים היא דינמית ומשתנה בהתאם לנסיבות, להקשרים, לחוויות החיים ולמידת המודעות העצמית שלהם
  • רוב המרואיינים ראו בעצמם "ישראלים מסויגים", כלומר ישראלים שיש חסר כלשהו בזהותם הישראלית
  • רבים מהמרואיינים הביעו כמיהה לרכוש את הזהות הישראלית דרך אימוץ איכויות שזיהו בזהות זו
  • יש מרואיינים שתיארו רמה גבוהה של תפקוד יעיל מותאם תרבותית לשתי הזהויות
  • יוצאי אתיופיה בולטים בצבע עורם. עצם הזיהוי המיידי עושה אותם לחשופים להתנגדות ולדחייה
  • הצעירים האתיופים נתקלים בדעות קדומות ובהכללות ביחס לקהילה שלהם
  • לנוכח ההערות הפוגעניות המרואיינים סיפרו על מנגנון התמודדות של התעלמות או הבלגה
  • נדרשת תוכנית לאומית למניעת דעות קדומות וגזענות, שבמסגרתה ייעשו פעולות חינוכיות יזומות מגיל הגן ועד התיכון

לרכישת עותק מודפס של הספר

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא יוצאי אתיופיה

פרק זה עוסק בשאלת הזהות של צעירים וצעירות יוצאי אתיופיה ומציג ממצאים מראיונות שנערכו איתם. הממצאים מוצגים על פי התמות שעלו בראיונות.

משבצות הזהות. צעירים בני העדה האתיופית שגדלו בישראל עסוקים בשאלות של זהות. הם רואים את זהותם האישית כמורכבת מזהויות מרובות. תשובותיהם בראיונות חושפות את התמודדותם לא רק עם ההגדרה העצמית ותכניה, אלא גם עם חוויותיהם בקבוצות השייכות – במשפחה, בקהילה האתיופית ובחברה הישראלית. חלק קטן מהמרואיינים הגדירו עצמם כ"ישראלים" או כ"אתיופים", ורובם ראו עצמם כבעלי זהות מורכבת, כלומר, כ"אתיופים-ישראלים" או כ"ישראלים-אתיופים-יהודים".

זהותם של הצעירים יוצאי אתיופיה היא דינמית ומשתנה בהתאם לנסיבות, להקשרים, לחוויות החיים ולמידת המודעות העצמית שלהם (Bennet et al., 1988; Chen et al., 2008), כפי שאמרה אחת המרואיינות: "יום אחד אגדיר את עצמי אחרת".

חופש הבחירה. במעבר הבין-תרבותי הצעירים מאפשרים לעצמם לבחור את זהותם. הם מנהלים דיאלוג פנימי עם "משבצות" (הגדרות מסורתיות) השייכות למגדר, משפחה וחברה ועם זהויות שונות מחוץ ל"משבצות" עליהם חונכו. מבחינתם, הזהות נתונה לבחירה אישית. למשל, אחת המרואיינות הצביעה על אינדיבידואליסטיות ושוויון מעמדי כערכים מנחים בחייה אשר עומדים בסתירה לערכים עליהם גדלה.

בהגדרה העצמית של הצעירים הזהות הקולקטיבית (העדתית, האתנית והלאומית) אינה מקבלת מקום מרכזי. משקל רב יותר ניתן לפרמטרים אישיים, כמו תכונות אישיות (איפוק רגשי, אחריות, חריצות).

 מודעות עצמית. הצעירים מבטאים מודעות עצמית לסוגיית הזהות האישית ולתפקיד הפעיל שהם לוקחים בבנייתה. בעוד שבאתיופיה הזהות של הפרט היא חלק מהגנאלוגיה המשפחתית (אילן היוחסין המשפחתי), במציאות הישראלית היא נבנית באופן אקטיבי מתוך מודעות, בחירה וחקר אישי. ההיפרדות מהקהילה יוצרת "עצמי" שדורש הבניה מחדש.

הבניית העצמי מתרחשת בהקשר התרבותי ובזיקה לתפיסות ולערכי החברה שבתוכה צומח הפרט. הערכים המובילים בחברה אינדיבידואליסטית הם ערכים של ביטוי עצמי ועצמאות. בחברה זו הדימוי העצמי מבוסס על הצרכים והבחירות של הפרט (ה"אני" במרכז). לעומת זאת, בחברה שיתופית המושתתת על הרמוניה בין-אישית, מבנה היררכי ברור וענווה, ה"אני" אינו מובדל מאחרים והוא מתפתח תוך כדי התחשבות מתמדת בזולת (Kuhl & Keller, 2008).

זהות מורכבת. בחברה המערבית המודרנית, ובכללה החברה הישראלית, ההתחשבות בעצמי נתפסת כבאה על חשבון התחשבות באחר. בחברה שיתופית, לעומת זאת, ההתחשבות באחר היא חלק מההכוונה הפנימית ואינה נתפסת על חשבון העצמי (Kuhl & Keller, 2008). קונפליקט נאמנות בין זהויות נוצר מפני שהחברה מחייבת את הפרט לבחור בין שתי חלופות מנוגדות של זהות. אצל אנשים ממוצא עדתי מעורב זהות אחת עלולה להיתפס כמבטלת את האחרת (שגיב, 2014). גם אובדן הרצף הבין-דורי גורם לפגיעה במשמעות האישית ולתחושת תלישות.

תקוות שווא להיות ישראלי וישראלית. המחקר של ברהנו (Berhanu, 2005) על נערים ונערות יוצאי אתיופיה בישראל חושף קרע בין התרבות האתיופית לתרבות הישראלית. זהות ברורה היא צורך פסיכולוגי. העולים עשו מאמצים להשתייך לתרבות החדשה על ידי שינוי לבוש, שפה ומנהגים. ואולם, הם חוו תחושות אכזבה קשות בעקבות הדחייה החברתית. בעודם ממהרים להשליך את מה שהיה להם כדי לאמץ את מה שמקובל, התייחסו אליהם כאל שונים.

ואולם, הרצון להיות דומים למקומיים והמהירות שבה מהגרים משילים מעצמם שפה, תרבות ומסורת אינם קשורים בהכרח לחוויות קשות של אפליה, דחייה וגזענות. לפעמים זהו רצון טבעי של מהגר להיות שייך.

ישראלי מסויג. הגדרת הזהות של הצעירים שזורה בתחושת השייכות, בידע מקומי וביכולת לקחת חלק בחיי המדינה. רוב המרואיינים ראו בעצמם "ישראלים מסויגים", כלומר ישראלים שיש חסר מסוים בזהותם הישראלית, למשל, חסר של חווית השירות הצבאי (שבתאי, 1999), צבע העור השחום במקום הצבע הלבן, והנטייה לאיפוק תגובתי במקום לאסרטיביות.

עם זאת, רבים מהמרואיינים הביעו כמיהה לרכוש את הזהות הישראלית דרך אימוץ איכויות שזיהו בה. המרואיינים ציינו במיוחד את האסרטיביות, המהווה אנטיתזה לתרבות האתיופית המסורתית של הצנעה ואיפוק רגשי, במיוחד אצל נשים. כמו כן, ניתן דגש לידע וההתמצאות בסביבה התרבותית-חברתית והיכולת לקחת חלק פעיל בה. זירת המפגש הבין-תרבותי (למשל, בפנימייה ובצבא) מהווה מקום של שינוי עבור הצעירים האתיופים.

זהות אתיופית, ולהיות גם וגם. רוב המרואיינים ראו במרכיבי הזהות האתיופיות שלהם סממנים חיצוניים המאפיינים את הקהילה בישראל, למשל, שפה, אוכל, מוזיקה.

ידוע כי במעבר הבין-תרבותי סממנים טקסיים וביטויי תרבות מוחשיים מתנתקים מתוכנם הערכי ונהפכים לביטוי סמלי למורשת התרבותית (Kaplan & Rosen, 1998). אירועי חיים משמעותיים (למשל, חתונות, לוויות) עוברים תהליכי שינוי או "ישראליזציה", כלומר, האירועים הופכים בו בזמן סימן לגלותיות וסימן לישראליות (ענתבי-ימיני, 2010).

יש מבין המרואיינים שהדגישו את הערכים שבבסיסה של התרבות, כמו שמירת השבת, ערכים מוסריים, ערכי כבוד לזולת ומחויבות משפחתית-קהילתית, כחלק מהזהות האתיופית. יש שהגדירו אתיופיות כבית, כקרבה, כגדילה על אותם ערכים ועל אותה תפיסת עולם. יש שהזכירו גם את צבע העור כחלק מהזהות האתיופית בישראל. מבין המרואיינות הייתה התייחסות לנשיות ממותנת, שמרנית ופחות שאפתנית.

מרואיינים רבים הגדירו עצמם כשילוב בין ישראלי ואתיופי, לפעמים בתוספת "יהודי". יש מרואיינים שתיארו רמה גבוהה של תפקוד יעיל המותאם תרבותית לשתי הזהויות. תפקוד זה כרוך בידיעת הקודים וההתנהגות התרבותית המקובלים בכל הקשר (למשל, התנהלות מאופקת בבית ובקהילה והתנהגות מוחצנת בין ישראליים).

ההכללה והדרישה לייצג. בזירה הציבורית הצעירים בני העדה האתיופית שנולדו בישראל מוצאים את עצמם מייצגים קהילה שלמה, שהם לא בהכרח מכירים או מזדהים איתה. כמו כן, המורכבות והמגוון של הקהילה שהם מכירים אינם מתיישבים עם הסטריאוטיפים שהוצמדו לה בקרב הישראלים.

המרואיינים דיברו על רצונם לייצג אך ורק את עצמם או את משפחתם. הם סיפרו על כך שלעיתים הם נתקלים בדעות קדומות ובהכללות ביחס ליוצאי אתיופיה, המתסכלות אותם. גם בקרב בני עדתם הם חשופים להתבטאויות מכלילות ביחס לבני העור הלבן. בשל אלה כמה מרואיינים הגיעו למסקנה שאינם רוצים להשתייך לשום משבצת של זהות.

הנראות בשטח. יוצאי אתיופיה בולטים בצבע עורם, בנראות שלהם. נראות משמעה "האופן שהמהגר נראה לעין המקומית, לצד האופן שהוא מראה או מסתיר את עצמו במרחבים חברתיים ותרבותיים שונים" (לומסקי-פדר, רפופורט וגינזבורג, 2010). הנראות כרוכה בזיהוי ובסיווג האדם כמי שהוא זר ולא שייך. לעיתים היחס אל יוצאי אתיופיה כולל תפיסות סטריאוטיפיות (בן-עזר, 2010). המהגר יכול לעשות את נראותו למשאב או לנסות להסתירה, אבל עצם הזיהוי המיידי עושה את יוצאי אתיופיה לחשופים להתנגדות ולדחייה.

בקרב העולים מתקיים מתח מתמיד בין נראות לאי-נראות. מצד אחד, הם מבטאים רצון להשתלב, לא להיבדל, ומצד שני - לשמור על ייחודם. כל אחד מעולי אתיופיה מתמודד בדרכו עם מציאות זו ומעצב לעצמו זהות מול תיוגי החברה (שגיב, 2014). היציאה החוצה אל זירות חינוכיות וחברתיות ישראליות, שם חוו דחייה על רקע צבע עורם, היא קשה במיוחד בקרב ילדים שנולדו בארץ ואשר גדלו ללא עוגן תרבותי-זהותי.

התיוג החברתי על פי צבע. בארץ מוצאם לא ראו את עצמם יהודי אתיופיה שחורים. כאן, ילידי הארץ בני העדה האתיופית נאלצים להתמודד עם צבע עורם כסממן מרכזי בזהותם (Ben-Eliezer, 2004). 

צבע העור הוא סממן זהות עוצמתי. אנשים שונים זה מזה ביחסם אל סממן זה. יש המבקשים להנחיל לילדיהם את "הגאווה בצבע". יש צעירים שהפיחו בצבע עורם תוכן "אתיופי": חזרה לשמות המקוריים, לימוד אמהרית והאזנה למוזיקה אתיופית. יש מביניהם גם מי שבחרו בהזדהות עם שחורים אחרים בעולם (שבתאי, 2001).

מסרים של נחיתות וסדקים בזהות. רבים מהמרואיינים נתקלו במסר סמוי מהסביבה וממקומות העבודה שבשל היותם בני העדה האתיופית אי אפשר לסמוך על הידע, היכולת או המקצועיות שלהם. כתוצאה מכך חשים הצעירים צורך להוכיח את עצמם שוב ושוב. הם כמהים לקבל יחס שווה ככל אדם ולהיות מוערכים על פי המקצועיות, היעילות והחריצות שלהם. אחת המרואיינות אמרה "הישראליות שלי נסדקת, כשאנשים דואגים להזכיר לך שאת אתיופית". תזכורת מתמדת זו ל"אתיופיות" יכולה להתבטא, למשל, במחמאה לרהיטות הדיבור שלה או באזכור מוצאה. יש מבין הצעירים שמצאו פתרון בבריחה לזהות אחרת לגמרי, כמו זהות אוניברסלית.

לנוכח ההערות הפוגעניות והאפליה שהם חוו המרואיינים סיפרו על מנגנון התמודדות של התעלמות או הבלגה. מדברי המרואיינים עולה גישה זו של איפוק מתוך העדפה להפנות את המשאבים אל עבר התמקדות בעשייה למען הצלחתם בעתיד.

השלכות חינוכיות

גזענות היא תופעה אנושית עתיקת יומין. היא נמצאת בכל מקום משחר ההיסטוריה. חשוב לזכור שגם אמפתיה היא תופעה אנושית מולדת שאפשר לטפח ואיתה אפשר לראות מבעד למשבצות הזהות את האנושיות שבכולם.

נדרשת תוכנית לאומית למניעת דעות קדומות וגזענות שבמסגרתה ייעשו פעולות חינוכיות יזומות מגיל הגן ועד התיכון (שמואל ושמעון, 2012). זהו נושא קריטי ליצירת חברה המסוגלת לכבד ולהכיל את כולם במדינת ישראל, שיש בה כל כך הרבה זהויות שונות וכל כך הרבה קונפליקטים.

 

ביבליוגרפיה

בן-עזר, ג' (2010). כטיפה השבה אל הים? נראות ואי-נראות בתהליך הקליטה של יהודי אתיופיה. בתוך לומסקי-פדר, ע' ורפופורט, ת' (עורכות). נראות בהגירה, גוף, מבט, ייצוג (עמ' 328-305). בני ברק: הקיבוץ המאוחד ומכון ואן ליר

לומסקי-פדר, ע', רפופורט, ת' וגינזבורג, ל' (2010). מבוא: נראות בהגירה – גוף, מבט, ייצוג. בתוך לומסקי-פדר, ע' ורפופורט, ת' (עורכות). נראות בהגירה, גוף, מבט, ייצוג (עמ' 39-7). בני ברק: הקיבוץ המאוחד ומכון ואן ליר

ענתבי-ימיני, ל' (2010). בשולי הנראות: עולים אתיופים בישראל. בתוך לומסקי-פדר, ע' ורפופורט, ת' (עורכות). נראות בהגירה, גוף, מבט, ייצוג (עמ' 67-42). בני ברק: הקיבוץ המאוחד ומכון ואן ליר

שבתאי, מ' (1999). "הכי אחי": מסע הזהות של חיילים עולים מאתיופיה. תל אביב: צ'ריקובר

שבתאי, מ' (2001). לחיות עם זהות מאוימת: חוויות החיים עם שוני בצבע עור בקרב צעירים ומתבגרים יוצאי אתיופיה בישראל. מגמות, 2-1, 112-97

שגיב, ט' (2014). חצי חצי: על ישראלים ממוצא עדתי מעורב. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

שמואל, נ' ושמעון, מ' (2012). גוונים של שייכות. ערכה חינוכית למורים בביה"ס הקולטים תלמידים ותלמידות יוצאי אתיופיה. מכון מרחבים ופורום עתיד ישראל-גרמניה

 

Ben-Eliezer, U. (2004). Becoming a black Jew: cultural racism and anti-racism in contemporary Israel. Social Identities: Journal for the Study of Race, Nation and Culture, 10(2): 245–66

Bennet, L., Wolin, S., & MCavity, K. (1988). Family identity. Ritual, and myth: A cultural perspective on life cycle transitions. In C., Falicov, (Ed.). Family transitions: Continuity & change over the life cycle (pp. 211-234). NY: Guilford Press

Berhanu, G. (2005). Normality, deviance, identity, cultural tracking and school achievement: The case of Ethiopian Jews in Israel. Scandinavian Journal of Educational Research, 49(1), 51–82

Chen, S., Benet-Martínez, V., Bond, M. H. (2008). Bicultural identity, bilingualism, and psychological adjustment in multicultural societies: Immigration-based and globalization-based acculturation. Journal of Personality, 76, 803-838

Kaplan, S. and Rosen, C. 1998. Ethiopian immigrants in Israel: Between preservation of culture and invention of tradition. In Leshem, E. and Shuval, J. (Eds.). Immigration to Israel (pp. 407–421). New Brunswick and London: Transaction

Kuhl J., Keller H. (2008), Affect-regulation, Self-development and Parenting; A Functional -Design Approach to Cross-cultural Differences. In R. Sorrentino, S. Yamaguchi (Eds.), The Handbook of Motivation and Cognition across Cultures (pp. 19-48). New York, NY: Elsevier

 

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?