ביטול המקצוע

 מקור וקרדיט :
אמנון כרמון. "ביטול המקצוע", הד החינוך, פברואר 2010 .  ע"ע 64- 67.
מאמר מעניין של אמנון כרמון המציע למתכנני תכניות לימודים לבטל את המקצוע. כל ידע שנארז במקצוע מאבד את ערכו.
אמנון כרמון טוען כי מנקודת הראות של הצרכים והערכים המרכזיים של חברות הידע הדמוקרטיות של המאה העשרים ואחת , המקצוע הוא אפשרות גרועה ביותר לארגון הידע לצורך למידה והוראה. ברגע שהתבנית של המקצוע מוטלת על התכנים השונים היא מעוותת אותם . יש להבין שהמקצוע הומצא במאה התשע עשרה . המטרה הייתה למסור אוסף נבחר של מיומנויות ופריטי מידע בסיסיים לכל האזרחים, הפועלים והחיילים העתידיים של מדינה. זה מה שהיה נחוץ למדינת הלאום בתהליך צמיחתן . המקצוע שירת מטרה זו ביעילות רבה , התפשט עם בתי הספר המודרניים לכל רחבי העולם והגיע עד ימינו אלה. המאפיין החשוב ביותר של המקצוע הוא הביצוע הלימודי המכריע – הבחינה. הבחינה באה להבטיח שהידע שנמסר בשיעורים הועתק כיאות לתודעתם של התלמידים. לשם השוואה, מטרת הידע בשלבים המתקדמים של האוניברסיטה הוא ייצור ידע חדש, ולפיכך הביצוע הלימודי המכריע הוא עבודת מחקר.
תלמיד שנאלץ לחלק את הקשב שלו בין חמישה-שישה מקצועות שונים ביום ובין עשרה ויותר בשבוע אינו יכול להיכנס אף עם אחד מהם לדיאלוג שכלי ורגשי. בה בעת קשה למורים לייצר חוויות למידה משמעותיות בשיעורים קצרים ( 30 דקות נטו) המתקיימים פעמיים –שלוש בשבוע ותוך כדי תחרות עם מורי מקצועות אחרים על תשומת לבם של התלמידים.
מהלך החשיבה , שמציע אמנון כרמון, מתבסס על מה שמכונה "למידה מהצלחות" . כאשר מתבוננים בבית הספר העל יסודי בישראל מתברר שיש כמה תחומי לימוד שבהם כולם – מורים, לומדים, ותכנים – מתנהגים אחרת מהדרך שתוארה לעיל בהקשר של המקצוע. תחומים אלו הם האמנויות שנלמדות בתיכון הישראלי: המגמות לקולנוע, תיאטרון, מוזיקה, מחול ואמנות פלסטית (ראו בהקשר זה המאמר של יורם הרפז " מחזיקים כיתה", הד החינוך, יוני 2008 , ע"ע 60-61). מי שצופה בתלמידים במגמות אלה משפשף לא אחת את עיניו בתימהון . תלמידים שהם "ראש קטן" במסגרת לימודי המקצוע לומדים כאן בהתלהבות , מקבלים אחריות על מטלות מורכבות , כגון הפקת תערוכה, הצגה או סרט ויוצרים יחסים בוגרים עם עמיתיהם ומוריהם.  אין ספק שהחוויה שהם עוברים תעצב את זהותם האישית והמקצועית.
כיצד מתרחש הנס הזה? האמנויות הצליחו להיחלץ במידה רבה מן התבניות של המקצוע. דווקא השוליות של האמנויות במערכת החינוך מאפשרת להן לפעול בשונה ממקצועות רגילים.
המטרה החינוכית המרכזית של האמנויות הנלמדות בבית הספר אינה מוגדרת בבירור. מקצת המורים רואים בהן "הכשרה מקצועית" ראשונית של הלומד כאמן בתחום האמנות שבחר- מעין "בצלאל" או "בית צבי" למתחילים, אחרים רואים בהם אמצעי לפיתוח יצירתיות, חינוך לאוריינות תרבותית ועיצוב זהות אישית. תהא הגדרת המטרה אשר תהא,  היא רחוקה מאד ממטרת המקצוע.
מרחק זה בה לידי ביטוי בולט בביצוע הלימודי המרכזי. בניגוד ברור למקצוע , הביצוע הלימודי באמנויות (ברכיב המעשי שלהם) אינו מבחן כתוב , אלא ביצוע יצירתי בתחום – תערוכה , סרט מחזה וכדומה. הביצוע הזה מחייב בחירה של הלומד, בנייה פעילה של "ידע אמנותי" , ובמקרים מסוימים – עבודת צוות מותאמת. במסגרת זו אין כמעט מקום לשאלות הבית-ספריות, שכן השיעורים מתנהלים בחלקם הגדול בצורה סדנה על בסיס הנחיה וליווי של התלמידים.
בחירת הידע הנלמד נעשית בעיקר על ידי המורים , וככל שמתקרבים לפרויקט הסיום הבחירה עוברת יותר ויותר לתלמידים. התוצאה היא לעתים קרובות בחירה ( או יצירה) של יצירות ביקורתיות שלא היו עומדות כלל בכללי הבחירה של המקצוע ( ושהיו בלא ספק מעוררות מחאות של שרים , חברי כנסת ושומרי סף אחרים).
מקורות המידע אינם ספרי לימוד וחוברות עבודה, אלא יצירות אותנטיות מתחום האמנות- יצירות אמנות, מוזיקה, מחול וכדומה. חלוקת הזמן דומה לזו של מקצועות הלימוד האחרים ( האמנויות נלמדות בסופו של דבר במערכת השעות הבית ספרית) , אך חלק ניכר מהלמידה נעשה מחוץ לשיעורים הפורמאליים בכיתה.
למאפיינים אלו של האמנויות בבית הספר ראוי להוסיף עוד שני מאפיינים חשובים. הראשון כבר הוזכר וכדאי להדגישו – הבחירה של התלמידים. באמנויות מתקיימת בחירה כפולה שהיא נדירה במקצועות רגילים : בתחום הלימוד עצמו ובתוכו ( איזה ציור לצייר , איזה מחווה להעלות , איזה סרט להפיק) . המאפיין השני הוא המקום הנכבד שמקבל הממד הרגשי. העיסוק בצד הרגשי של הלומד הוא חלק אינטגראלי ולגיטימי מהלמידה בתחומי האמנויות לעומת המקום השולי שלו במסגרת המקצועות.
גם אם המציאות של לימודי האמנויות בבתי הספר אינה כה אידיאלית כפי שהיה אפשר להבין מהתיאור שלעיל, אין ספק שהיא מציבה הוכחה חיה לאפשרות של ארגון חלופי מוצלח של תכנים במסגרת בית הספר.
מדוע בעצם אי-אפשר לאמץ, בהתאמות מסוימות , את המאפיינים המרכזיים של ארגון הידע באמנויות לתחומים העיוניים? מדוע אי-אפשר ליצור ביצוע לימודי מרכזי, אישי או צוותי, שהלומדים יבחרו בו ואשר יכלול חלק כתוב והצגה בעל פה ויחליף את בחינת הבגרות המשמימה?
מדוע לא לעסוק בשאלות אמיתיות שמערבות את הלומד בפעילות מורכבת יותר משליפת מידע מהזיכרון? מדוע לא לתת בידי המורים והלומדים מרחב גדול יותר לבחירת הידע הנלמד? ומדוע לא לוותר על ספרי הלימוד, ובמקומם להתרכז במקורות מידע אותנטיים של תחומי הדעת השונים המצויים כיום בשפע באינטרנט ( לא באתרים נוסח "סיכומונה" ) , בספרות עיונית פופולארית ובידי מומחים שאפשר להיעזר בהם?
לסיכום ,המשימה המרכזית שעומדת בפני שוחרי השינוי של בית הספר היא לעצב  מסגרת חדשה לארגון הידע הנלמד. כל עוד בית הספר ממשיך לפעול במסגרת הדפוסים הארגוניים של המקצוע , לא יועילו כל השינויים בתוכניות הלימודים והניסיונות החוזרים ונשנים לשנות את דרכי ההוראה.
אמנון כרמון חושב שהאמנויות מספקות לנו דגם מצוין למסגרת חדשה לארגון ידע , ועליה להחליף את המקצוע במסגרת הדומיננטית בבית הספר. המסגרת המוצעת , לה קורא אמנון כרמון תחום משמעות , תכיל בתוכה את מאפייני היסוד שתוארו כאן, יחד עם הבחירה הכפולה של הלומד והדגש על הממד הרגשי שמאפיינים את האמנויות. זהו מעבר מורכב וקשה שמחייב התאמה יצירתית ושינויים רבים בדפוסים הארגוניים של בית הספר. אולם האמנויות מעידות שהוא אפשרי ויכול לפעול בהצלחה עם אותם תלמידים ומורים ( לא תלמידים ומורים אידיאליים ) שמצויים בבית הספר.
מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?