אתיקה וחינוך

אלוני, נ' (2016). אתיקה וחינוך. החינוך וסביבו, ל"ח, 375-371.

סיכום המאמר* נכתב בידי ד"ר דניאל שפרלינג ממכון מופ"ת

האתיקה או "תורת המידות" היא עיסוק אקדמי וציבורי, שמתמקד ביסודות המכוננים חיי אנוש מיטביים (כיצד על בני האדם לחיות את חייהם) ובדרכים המוצלחות ביותר להגשמת חיים אנושיים מלאים, מספקים וראויים. ככזאת, האתיקה משמשת בסיס נורמטיבי לפדגוגיה ומנחה אנשי חינוך בהגשמת שליחותם המקצועית, במיוחד סיוע ללומדים הצעירים במימוש הפוטנציאל שלהם, העצמתם לקראת חיים אוטונומיים ומלאים והכשרתם להשתתפות הוגנת ופורייה בחברה.

האתיקה היהודית נשענת על מספר הנחות קיומיות, ביניהן "צדקה ומשפט", "ואהבת לרעך כמוך", דבקות ב"אמת, דין ושלום", "ראשית חוכמה קנה חוכמה" ו-"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". מסורות אתיות אחרות, שמקורן בעבר הרחוק, כוללות למשל את "תורת הגדול" הקונפוציאנית (Confucianism) ו"דרך הטאו" של לאו דזה (Laozi); את "דרך שמונת הנתיבים" של בודהה (Gautama Buddha); ופילוסופיות המוסר של אפלטון (Plato), אריסטו (Aristotle), שפינוזה (Baruch Spinoza), קאנט (Immanuel Kant) ואחרים. ביסוד תורות אלה מונח ציווי סוקראטי, לפיו על בני האדם לעשות כל שביכולתם כדי שאישיותם תהיה טובה ככל האפשר. במקביל, נמצאת גם התייחסות להתנהגות המוסרית הרצויה שבין אדם לחברו, לצדק חברתי, לתיקון עולם, להרחבת דעת, לעשיית שלום, למידתיות ועוד.

לצד מובן זה של האתיקה, המתיימר למסד אופני מחייה אוניברסליים של חיים ראויים, מתקיימים גם תחומי אתיקה, המיוחדים לעיסוקים או לפרופסיות, שלהם מספר מאפיינים:

1. הם כוללים התכוונות להיטיב עם בני אדם בהיבט מרכזי ומשותף של החיים;
2. נעשית בהם התבססות על מומחיות בתחום דעת אקדמי מוכר;
3. נראית אצלם מחויבות לסטנדרטים גבוהים, ערכיים ומקצועיים והקפדה אתית מקצועית במהלך העבודה השוטפת.

דוגמאות לתחומים אלה כוללות רפואה, משפטים וגם חינוך ועיתונאות. כך, בעלי הפרופסיה הראויים מתאפיינים במשובחות מקצועית וברסנים מוסריים, הבאים לידי ביטוי במסירות להיטיב את מצבו של המטופל או הלקוח כשהפרופסיונליות משמשת הוויה ייעודית וייחודית של אנשי הפרופסיה.

לאתיקה המקצועית של אנשי חינוך שלושה היבטים. ההיבט האחד, שהוא בעל אופי פורמלי, לגליסטי ותקנוני, מתמקד בדאגה לשלום הלומדים, במתן שירות טוב ומקצועי, ביושרה אישית וביחס הוגן, בהרחבת דעת ופתיחות דעת, בשמירה על פרטיות ומניעת אפליה, בשימוש ראוי בסמכות, בחלוקת ציונים הוגנת, בהגנה על כבוד המקצוע ובגישה סולידרית ומקצועית כלפי מורים עמיתים.

היבט שני של אתיקה מקצועית של אנשי חינוך הוא בעל אופי אינדיווידואליסטי ואישיותי. הוא מתמקד בעבודת המחנך על עצמו כדי שישמש משאב חינוכי רב השראה לתלמידיו ודוגמה אישית עבורם לחיים מלאים, אוטונומיים וראויים. היבט זה משתקף למשל בדבריו של ניטשה (Friedrich Nietzsche) הנוגעים למחנך כרופא לאנושיות ובדבריו של מרטין בובר (Martin Buber) על שלמות המחנך והשפעתו על שלמות החניך.

ההיבט השלישי של אתיקה מקצועית של אנשי חינוך נושא אופי פוליטי ומתמקד בריבונות או באוטונומיה של המעשה החינוכי. היבט זה משיב על השאלה את מי משרתים אנשי החינוך וההוראה. התשובה כוללת דמויות רבות, לרבות גורמים פוליטיים, דתיים וכלכליים, שרואים באדם אמצעי ולא מטרה. המורים משמשים צינורות פסיביים למדיניות השלטון ונושאי דברם של ממסדים חברתיים וקבוצות אינטרס. לדעת המחבר, תופעה בעייתית זו הופכת את המורים לטכנוקרטיים צייתניים ומונעת מהתלמידים התנסות משמעותית של התפתחות ולמידה. כך, נמנעת גם מהחברה בכללותה עשייה חינוכית ראויה והמורים אינם ממלאים אחר שליחותם לדאוג לשלומם ולהתפתחותם של הלומדים.

המחבר מאיר, כי במאה הקודמת משטרים שונים השתמשו במערכת החינוך כדי לעוור את עיני הציבור ביחס לעוולות המציאות ולשמור אותו בור ונחשל. כך, נדרשה והושגה קונפורמיות לאמת מוחלטת, לחשיבה "נכונה" ולהיסטוריה הרשמית של השלטונות. בכך גם נמנעה מהדור הצעיר יכולת לפיתוח חשיבה עצמאית וביקורתית ונחסכה ממנו היכולת לגלות רגישות הומנית כלל-אנושית. התוצאה של מהלכים אלה הייתה קטסטרופאלית וגבתה מחירים גבוהים של הגליה, נכות, שעבוד, השפלה ואפליה של מיליוני בני אדם.

דיכוי האוטונומיה הפרופסיונלית של מורים פגעה גם במרחב הפדגוגי והבית ספרי. בתי הספר עוצבו כבתי חרושת לציונים, תוכני הדעת הותאמו לסטנדרטים של תפוקות והמורים גומדו לכדי טכנאי הוראה. בכך גם נמנעה מהתלמידים חדוות הילדות, הלמידה המשמעותית ופוריות הרוח החקרנית, הפרשנית, היוצרת והביקורתית. המחבר מציין, כי השינויים התכופים, שעוברת מערכת החינוך מדי שנתיים-שלוש בעקבות חילופי השלטון, הביאו אף הם לקבלת החלטות מדיניות של האידיאולוגיה הפוליטית ולא על סמך שיקולים ארוכי טווח של מומחי חינוך או סגל הוראה אוטונומיים בבתי הספר.

לדעת המחבר, יש ליצור מהפך בדימוי העצמי הפרופסיונאלי של המורים ובכינונה של ריבונות חינוכית חדשה. על המורים להפסיק לראות את עצמם כסוכני חִברות פסיביים של בעלי הכוח בחברה ובתרבות. במקום, עליהם לתפוס את עצמם כמובילים אוטונומיים של שליחותם המקצועית. עליהם לשחרר את עצמם מנאמנות עיוורת לממסד ולהתייצב בנחישות לצד הדורות הצעירים. כך, עליהם להעמיד בראש סדר העדיפות את הדאגה לשלומם, להתפתחותם ולכבודם של הלומדים ולקדמם לחיים אוטונומיים ומלאים בעלי משמעות, הגשמה עצמית ושותפות בחברה.

המחבר מציע שלוש המלצות קונקרטיות לביסוס ריבונותם החינוכית של אנשי החינוך וההוראה. האחת, יש לשקול את טיב המעשה החינוכי לפי התאמתו לעקרון אוניברסאלי של מוסר הומניסטי כלל-אנושי, המבוסס על עקרונות של שמירה על כבוד האדם; לעקרון אוניברסאלי של מצוינות פדגוגית, שתמציתו חתירה למיטב הדעת האקדמית והמעשית בתחומי החינוך; ולעקרון הפרטיקולרי של חִברות למורשות התרבותיות ולנורמות החברתיות של הקהילה והמדינה. כך, הרעיון של נאמנות למדינה ולתרבות המקומית חייב להלום לעולם את שני העקרונות האוניברסאליים (מוסר הומניסטי ומצוינות פדגוגית) ובכך ישמר הייחוד התרבותי מבלי לחטוא בדה-הומניזציה של אחרים, בהשחתת הדורות הצעירים ובהפיכתם לאמצעים להאדרת שליטים כוחניים.

המלצה שנייה קשורה בביסוס המסגרת הארגונית למעמד האוטונומי של מעצבי מדיניות החינוך באמצעות הקמת מועצה לאומית לחינוך, שתכלול את מיטב המומחים מהמגזרים השונים בחברה. מועצה לאומית זו תגבש בצורה מושכלת ועצמאית מדיניות ארוכת טווח לחברה הישראלית, ותעסוק, בין היתר בשאלות של הכשרת מורים ובליבת תוכני הלימוד ודרכי ההוראה.

המלצה שלישית של המחבר נוגעת להרחבת האוטונומיה הפדגוגית של מנהלי בתי הספר וסגלי ההוראה כך שיעסקו יותר בעיצוב דמותו הייחודית של מוסד הלימודים, בהתאמת התכנים ודרכי ההוראה, בהעצמת הרלבנטיות של חומר הלימוד ובהנכחת אישיותם ועולמם של התלמידים כמשאב מרכזי להוראה השראתית וללמידה משמעותית.

* המאמר עובד מתוך הרצאה שניתנה בכנס "אתיקה, פילוסופיה וחינוך: על הגות, הגינות וקידום בני אדם למיטבם" שנערך לרגל עשור לאנתולוגיה כל שצריך להיות אדם: מסע בפילוסופיה חינוכית בעריכת נמרוד אלוני, בהוצאת מכון מופ"ת והקיבוץ המאוחד; 3 בדצמבר 2015.