אנשים מתאימים להוראה הם אנשים בעלי תודעה חברתית

אסף משולם, "אנשים מתאימים להוראה הם אנשים בעלי תודעה חברתית" , הד החינוך , יוני 2012 , כרך פ"ו, גליון 06, ע"ע 98-101

איך מושכים אנשים "טובים" לחינוך? איך מחנכים אותם? איך תומכים בהם? לפרופ' מייקל אפל, אחד מהוגי החינוך הידועים ביותר בעולם, יש תשובות ביקורתיות

אסף משולם

"מייקל קם בבוקר, הולך לאוניברסיטה, עולה במדרגות, פותח את הדלת, מדליק את האור ואת המחשב ומתחיל לעבוד. וכיוון שבמדיסון, וויסקונסין, מקום מגוריו, משתמשים בפחם לייצור חשמל, הפעולות הפשוטות הללו קשורות לכורי הפחם שעמלים קשות מדי יום ביומו כדי לספק חשמל למייקל, לעמיתיו באוניברסיטה ולכל תושבי וויסקונסין; עשרות מהם משלמים בחייהם בכל שנה". כך מדגים פרופ' מייקל אפל "ניתוח של יחסי כוח", ודורש מכולנו – בעיקר ממורים ביקורתיים – לבצע אותו בהקשרים המתאימים: "כדי להבין את מציאות חיינו עלינו לראות כיצד היא קשורה למציאות חייהם של אין־ספור נשים וגברים שקוּפים; עלינו לשנות את נקודת המבט, כלומר להביט על העולם דרך עיניהם של המדוכאים בגין מעמד, מגדר, גזע, דת, נטייה מינית, לאום ועוד".

פרופ' מייקל אפל הוא אחד מהוגי החינוך הידועים ביותר בעולם. הוא מסופח, בניגוד לרצונו, לזרם המכונה "פדגוגיה ביקורתית", שצמח מספרו של פאולו פריירה "פדגוגיה של מדוכאים". הפדגוגיה הביקורתית חושפת את מנגנוני הכוח והדיכוי שעומדים ביסוד תופעות חברתיות, בכללן החינוך, ומעצבת השקפת עולם חינוכית שמטרתה להקנות לתלמידים יכולת לחשוב באופן ביקורתי, כלומר יכולת לזהות את מנגנוני הכוח והדיכוי שפועלים עליהם.

אפל היה אורחו של "הכנס לחינוך מתקדם" של עיריית תל אביב וסמינר הקיבוצים לפני כחודש (ראו הד החינוך, אפריל 2012). לאחר הכנס שוחחתי אתו על מצבם של המורים בארצות הברית ובמקומות אחרים בהקשר לדוח של ארגון ה־OECD על מצב המורים. אפל, כצפוי, סיפק נקודת מבט ביקורתית.

מייקל אפל גדל באחת הקהילות העניות ביותר בארצות הברית – פטרסון, ניו ג'רסי. הוא היה שם מורה, ראש ארגון מורים ואקטיביסט חברתי. לצד האקטיביזם החברתי שלו (בביקורו בארץ ביקש שאקח אותו לאזורי מצוקה ודיכוי ברחבי הארץ; לא למצדה או לכותל) הוא פרסם ספרים רבים שמבקרים היבטים שונים של העשייה החינוכית. בספרו החדש Can Education Change Society ? (יראה אור בקרוב) הוא חוזר לשאלת היסוד: האם החינוך יכול לשנות את החברה. אפל מלמד באוניברסיטת וויסקונסין־מדיסון בחוגים לתכניות לימוד והוראה ולמדיניות חינוכית, באוניברסיטת לונדון ובאוניברסיטת "איסט צ'יינה נורמל" בשנגחאי.
• • •
איך אפשר למשוך "אנשים טובים" להוראה? ומיהם בכלל אותם "אנשים טובים" שמתאימים להוראה?

ראשית, יש להבין שמדינות רבות עוברות שינוי עמוק ביחסן למורים. עקב המשבר הכלכלי נוצר מצב שבו קבוצות דומיננטיות בחברה מטילות על בתי הספר והמורים את האשמה למשבר כולו. השיח הציבורי בארצות הברית ובמדינות OECD אחרות כיום הוא שיח של משבר וכישלון – משבר כלכלי הנובע בין השאר מכישלון מערכת החינוך. הפתרון המוצע למשבר הכלכלי והחינוכי הוא פתרון כלכלי. למשל, לתת שכר דיפרנציאלי למורים בהתאם לביצועים שלהם או להפריט את עבודת המורים ולנתק אותם מהאיגוד המקצועי שלהם. כך, כאשר אש התחרות בוערת מתחת רגליהם, המורים ייאלצו להצטיין. פתרון נוסף שמוצע ל"ייעול כוח ההוראה" הוא להחליף את המורים בבוגרי מסלולים נחשבים – מדע, משפטים וכו' – של אוניברסיטאות נחשבות. פתרון נוסף ל"כישלון החינוך", כלומר כישלון המורים, הוא מסלולים מקוצרים לסטודנטים בעלי ציונים גבוהים. מורים חכמים כאלה, אומרים מצדדי הקו הזה, יביאו להישגים וישפרו את התוצאות של תלמידי ארצות הברית במבחני פיזה; ארצות הברית תהיה כמו פינלנד או סינגפור; כלכלתה תצמח ותהיה יצירתית ויצרנית יותר.
מה הבעיה בכיווני המחשבה והפעולה האלה?

הם פשוט אינם נכונים. אין נתונים שיכולים לבסס אותם.

מה רע, למשל, בניסיון להביא אנשים נוספים וטובים להוראה במסלולים עוקפי הכשרה רגילה?

היחס שלי לניסיון הזה די מורכב. ראשית, אני מריע לכל אחת ואחד שהולכים להוראה. אבל איני חושב שיש להחליף את המורים ה"רגילים" או את הבוגרים של המכללות ה"רגילות" בבוגרים "חכמים" מאוניברסיטאות מובילות וממקצועות יוקרתיים. עדיין לא פורסם אף מחקר רציני שמראה שממוצע ציונים גבוה יותר באוניברסיטה "טובה יותר" משמעו מורה טוב יותר. ברור שאנחנו רוצים מורות ומורים משכילים שמכירים את התחום שהם אמורים ללמד, אבל נתקלתי במורים עם תארים יוקרתיים שאסור לתת להם להתקרב לילדים.

אז מיהם האנשים המתאימים להוראה?

השאלה היא, אכן, אילו אנשים אנחנו רוצים. בעיניי אנשים מתאימים להוראה הם אנשים בעלי תודעה חברתית, אנשים אתיים. כלומר, להחלטה להיות מורה צריכה להתלוות מחויבות חברתית. וחשוב מאוד גם לגוון את המועמדים להוראה. אתן דוגמה: התכנית שאני מלמד בה באוניברסיטת וויסקונסין־מדיסון היא התכנית המובילה בארצות הברית. היא מדורגת במקום ראשון בסולמות שונים. אנחנו מצליחים למשוך את הסטודנטים "הטובים ביותר". אבל כאשר בודקים את רמת ההכנסה של המשפחות של אותם סטודנטים, מתברר שההכנסה השנתית הממוצעת שלהן גבוהה. הסטודנטים שלנו מגיעים ממשפחות מבוססות. וכן, רוב הסטודנטים הם נשים בגלל הסטריאוטיפ שמקומן של נשים הוא בבית הספר, בעיקר בבית הספר היסודי. ואל תבין אותי לא נכון, אני לא טוען שה"בעיה" תיפתר אם נגייס יותר גברים לחינוך. מה שכן דורש שינוי הוא ההרכב; יש להגדיל במידה ניכרת את הייצוג של מורות ומורים מקבוצות מיעוט (people of color), שכן חמישים אחוז מתלמידי בתי הספר הציבוריים בעירי הם מקבוצות מיעוט. אני רוצה שגם אנשים שאינם רק "חכמים" במובן המקובל, אלא גם בעלי ניסיון מגוון, ילמדו הוראה בתכנית שלנו; אנשים שמכירים את הקהילות שלהם – קהילות עניות לרוב עם מגוון אתני רחב יותר, המסומנות כ"אחר" של הקהילות המבוססות.

אתה רוצה למשוך בני ובנות קבוצות מיעוט מוכשרים להוראה. נניח שזה טוב לחינוך; האם זה טוב להם?

התשובה אינה פשוטה. נדרשת הקרבה גדולה מאנשים שהולכים להוראה. השכר ההתחלתי של מורים בארצות הברית הוא כשלושים אלף דולר בשנה. זה כמעט לחיות בעוני. קו העוני בארצות הברית למשפחה מוגדר כהכנסה שנתית של 28 אלף דולר ומטה. כמורה מתחיל אתה קרוב לקו העוני. זאת אומרת שאנחנו מבקשים מאנשים מוכשרים הבאים מאוכלוסיות מיעוט, שרכשו תואר אוניברסיטאי ויכולים להיות עורכי דין עם משכורת התחלתית של 150 אלף דולר בשנה, ללכת להוראה כי אנחנו סבורים שהם יכולים לעשות עבודה חינוכית טובה. זו בקשה בעייתית מכל אדם צעיר, אך היא בעייתית במיוחד כאשר היא מופנית לאנשים מקרב המיעוטים. אם אנחנו רוצים למשוך להוראה אנשים עם מחויבות חברתית עמוקה, אנחנו חייבים להקטין את הפערים בין האוכלוסיות השונות. אי אפשר לבקש מאנשים "להקריב" את עצמם עבור הקהילות שלהם ובו בזמן לדחוק את הקהילות שלהם לשוליים. במקום כמו ארצות הברית, שיש בה כיום יותר הפרדה (סגרגציה) בבתי הספר משהייתה בשנים של האפרטהייד החוקי, קשה מאוד לגייס להוראה אנשים מקהילות מדוכאות. אני רוצה להיות מאוד כנה. הנושא הזה מורכב מאוד; נדרשים דברים רבים. נדרש להפוך את מקצוע ההוראה למכובד יותר; לממן את לימודי ההוראה; לפתח תכניות לימוד מתאימות – בבתי הספר ובמכללות להוראה; לתת אוטונומיה למורי המורים במכללות ולמורים בבתי הספר. אם לא ניתֵן קול למורות ולמורים בבתי הספר, נדחק אותם החוצה; וזה מה שקורה.

• • •

בישראל פועלת בשנים האחרונות תכנית "חותם" ברוח התכנית Teach For America-TFA  – מסלול הכשרה מקוצר להוראה לסטודנטים מצטיינים בחוגים שונים. התכנית אמורה להביא למערכת החינוך מורים "איכותיים". מה דעתך?

התכנית Teach For America פופולרית מאוד בארצות הברית. ותראה מה היא מחוללת. בניו־אורלינס, למשל, מפטרים מורות ותיקות, סוגרים את בתי הספר הציבוריים, פותחים אותם מחדש כבתי ספר ברישיון (charter schools) ואז מביאים מורים של TFA, כלומר בוגרי אוניברסיטאות שהוכשרו להוראה במשך שישה שבועות בלבד, וזורקים אותם להוראה. אומרים להם "תקפצו למים; תצופו או תטבעו". חלק גדול מאוד מאותם אנשים עוזב את ההוראה לאחר שנתיים, בהתאם לחוזה. עתה הם יכולים להוסיף שורה בקורות החיים שלהם – "תרמתי לקהילה". הסעיף הזה יעזור להם להתקבל ללימודי רפואה, משפטים או מנהל עסקים. כלומר, ההוראה במקומות קשים כמו ניו־אורלינס משפרת את הסיכוי להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית ולהמשיך מכאן לתאגיד כלשהו. האם אלו המורים ה"איכותיים" שאנחנו רוצים? זה אסון.

בכל מקרה נראה שהכשרה מקוצרת כזאת אינה מספיקה למורים שאתה רוצה – מורים ביקורתיים.

ראשית, זה צריך להיות חינוך להוראה ולא הכשרה להוראה; שנית, חינוך מורות ומורים צריך להיות ביקורתי מעצם טבעו. מורים לא יוכלו ללמד כראוי, לבטח לא לחנך לביקורתיות, אם לא יהיו ביקורתיים בעצמם. הם חייבים להדגים לתלמידים כיצד נראית חשיבה ביקורתית. לשם כך המכללות להוראת מורים צריכות ללמד גם הן בצורה ביקורתית ולשתף את הסטודנטים בבניית תכנית הלימודים שלהם. ואני לא טוען שהכול צריך להיות ביקורתי. אנחנו צריכים לומר מדי פעם לסטודנטים "את זה אתם חייבים לדעת", ולתת להם תכנים מאורגנים היטב בהרצאות ובמאמרים. אבל חשוב להבין שאנחנו מבקשים ממורים ומורות לקפוץ לתוך נהר; נהר של דמוקרטיה ביקורתית. ואנחנו לא רוצים שהם רק יזרמו עם הנהר, אלא ידאגו לכך שהנהר יזרום בכיוון הנכון. אם הם לא עוזרים בהכוונת הנהר, אם אין להם קול בניתוב הנהר, אז זו הכשרת מורים ולא חינוך מורים. שוב, זה דורש מתן קול; זה דורש שמורים אשר לומדים להבין את המסורת הביקורתית יהיו מוכנים לקבל על עצמם סיכונים פדגוגיים ולהיות דיאלוגיים.

• • •

האם אפשר ורצוי לשתף מורים בבית הספר בבניית תכנית הלימודים ובהיבטים אחרים של עבודת בית הספר?

אין דרך אחרת אם רוצים מורים מעורבים חברתית וחינוכית, אם רוצים מורים ביקורתיים. אך קשה מאוד לעשות זאת כי המורים נתונים במתקפה – הם, כזכור, מואשמים במשבר הכלכלי – ותכנית הלימודים הלאומית קשיחה מאוד. המדינה דורשת מהמורים לבלות שעות וימים רבים יותר בבית הספר מבלי לאפשר להם להשמיע את קולם ולהשתתף בעיצוב התכנים וההוראה כדי שאלה יהיו רלוונטיים יותר לתלמידים היושבים מולם וישקפו את תרבותם. בתנאים כאלה לא פלא שתלמידים רבים כל כך משועממים או "נושרים" סמויים או גלויים.

ולאחר שנצליח למשוך אנשים מתאימים להוראה ולחנך אותם ברוח ביקורתית, כיצד נפתח אותם כמורים, תוך כדי הוראה (in service)?

בוא נתייחס רגע למילה הזאת service. באנגלית המדוברת בארצות הברית יש לה שתי משמעויות: מתן עזרה לאנשים, הגשת שירות; והזרעה מלאכותית של פרות וחזירות. "לשרת" פרה או חזירה פירושו לדאוג לכך שהן ימליטו את מה שבעליהן יחליטו. לפרה ולחזירה אין קול בנושא. אני לא מנסה להתחכם. השפה היום יומית שלנו מסגירה משמעויות נסתרות. מורה in service הוא מורה שמזריעים אותו בחומר שהבעלים שלו מחזיק כדי שהוא יֵלד את התוצר שהבעלים רוצה. אנחנו צריכים להתייחס ברצינות לפוליטיקה של הקול, של הייצוג. מבחינה זו השאלה המהותית היא אם למורים יש קול, ואיזה קול. למִנהל יש קול; למשרד החינוך יש קול; האם למורים יש קול? האם ניתנת הכרה לקול של המורות, למה שהן יודעות, למה שהן חושבות שצריך לדעת? למה שהן רוצות לדעת? למה שהן חושבות על פיתוח מקצועי in service? אם לא, אז אנחנו משרתים את המורים והמורות ברוח המטפורה החקלאית.

ומה עם הקול של התלמידים?
אכן, נדרש דיאלוג אמיתי בין כל השותפים לעשייה החינוכית בכל הרמות. ישנם רגעים שבהם נדרש מאתנו להיות יצירתיים ולהבין שכדי לקדם את החינוך ולהתגבר על בעיות יש לתת קול לא רק למורים אלא גם לתלמידים. צריך לאפשר למורים לבלות יותר זמן עם התלמידים כדי להבין אותם ולהכיר את תרבותם. בעיות המשמעת והאלימות בבית הספר לא ייעלמו כאשר הן קשורות לתנאי מחיה קשים של התלמידים; הן לא ייעלמו כאשר תכנית הלימודים מפעילה עליהם אלימות סימבולית ומשמידה את תרבותם; הן לא ייעלמו כאשר התלמידים חווים את בית הספר כמוסד שאינו רוחש להם כבוד כבני אדם.

• • •

מה עוד יש לעשות כדי להשאיר מורים טובים, מעורבים וביקורתיים במערכת החינוך?

על חלק משאלה זו כבר עניתי: מתן כבוד, כולל שכר מכבד, למורים; מתן קול; וגם הפסקת המתקפות עליהם. בימים אלה התקשורת בארצות הברית ששה לכל הזדמנות לשתף פעולה עם המתקפה על מורים. לפני ארבע שנים בטיימס סקוור בניו יורק – שבארצות הברית רואים בו ובוול סטריט את מרכז העולם – התנוסס שלט ענק במימון קבוצות מהימין הכלכלי: "פְּרס: הצביעו למורים הגרועים ביותר באמריקה (שאי אפשר לפטרם)" [המודעה כוונה נגד איגודי המורים והציעה פרס כספי לכאורה של עשרת אלפים דולר למורים שייבחרו כמורים הגרועים ביותר ויסכימו לפרוש מרצונם]. השלט הזה פורסם ושודר בכל רחבי ארצות הברית כחלק מקמפיין רחב. אמריקה תוקפת את מוריה, כי החינוך נתפס כחלק מהתעשייה הכלכלית, כחלק מהמשבר. הימין הכלכלי תוקף את איגודי המורים, את הקול הקולקטיבי של המורים, ו"מייצא" לחינוך את המשבר הכלכלי והאידאולוגי שיצר. "שחיקה" היא מונח פסיכולוגיסטי; מורים אינם "נשחקים"; הם נדחפים החוצה בשל המתקפות הפרועות עליהם. כפי שאין תלמידים נושרים אלא תלמידים מונשרים, כך ישנם מורים מונשרים. לכן אנחנו צריכים לשאול כיצד אנחנו תומכים במורים. וכשאני אומר "אנחנו", זה לא רק קבוצות פרוגרסיביות, מורים ומורות ביקורתיים או איגודי מורים. הימין הכלכלי השולט במדיה חייב לגלות אחריות ולהפסיק את ההתקפה על מורים. כאשר השיח התקשורתי כלפי המורים הוא "הם עצלנים, הם עובדי מדינה, צריך ליצור תחרות ביניהם, צריכים לסגור מכללות למורים, צריך להביא סטודנטים חכמים מאוניברסיטאות שיוכלו להפוך את בתי הספר לתחרותיים ואת בוגריהם ל"כלכליים"... אפשר לדעת בוודאות שמורים "יישחקו" מהר וינטשו את בתי הספר.

על כולנו מוטלת אחריות לתמוך במורים. כשמורים בוויסקונסין איבדו את זכויותיהם להתאגד עקב החקיקה החדשה שקידם המושל החדש שלנו, סקוט ווקר הרפובליקני, המורים יצאו להפגין. הסטודנטים שלי ואני צעדנו אתם במינוס עשר מעלות. לא מספיק לתמוך עקרונית; צריך לתמוך גופנית. להיות אינטלקטואל ציבורי פירושו בין השאר לגלות מעורבות במצב המורים ולתמוך בהם.

אבל המורים צריכים לזכור שאם הם רוצים לקבל תמיכה ציבורית, עליהם לתת תמיכה לקבוצות מוחלשות אחרות. באותה הפגנה של 250 אלף אנשים צעדו מורים לצד פועלים ופועלות, כבאים, אחים ואחיות, עובדים סוציאליים ומהגרים. שבוע לאחר מכן הייתה הפגנה אחרת שבאה לתמוך במהגרים על רגע חקיקה חדשה שפגעה בהם. צעדו שם 3,000 אנשים; המורים לא היו אִתם.

• • •

בימים שבהם שהה מייקל אפל בארץ התחוללה במדינתו וויסקונסין מערכת בחירות שעיני ארצות הברית כולה נישאו אליה. על המושל הרפובליקני השמרני סקוט ווקר נכפו בחירות חוזרות. האיגודים המקצועיים תמכו במועמד הדמוקרטי; בעלי ההון תמכו בווקר. הסעיף העיקרי בקמפיין של ווקר היה מלחמה בסמכותם של האיגודים המקצועיים, ביניהם איגודי המורים, לנהל משא ומתן קיבוצי בשם המגזר הציבורי. וויסקונסין נחשבת למבצר של העבודה המאורגנת בארצות הברית. ווקר ניצח. לאפל צפוי קמפיין חינוכי־חברתי בתנאים קשים במיוחד. ?