המדע כייעוד

Weber, M. (1919), Wissenschaft als Beruf (in English: Science as a Vocation), Duncker & Humboldt, Munich

עיקרי הדברים:

• במאמרו הקלאסי מ-1919, תיאר הסוציולוג מקס ובר את המדע כייעוד כפול ותובעני: גם מסלול מקצועי־מוסדי בלתי בטוח, וגם שליחות פנימית של משמעת, התמחות והבהרת עולם חסר קסם
• לדבריו, תנאי הקריירה האקדמית בעת החדשה, במיוחד בגרמניה, כרוכים באי־ודאות, תלות כלכלית, מקריות ובירוקרטיה, ולכן הצלחה אקדמית אינה נגזרת רק מכישרון
• איש המדע נדרש להיות בעת ובעונה אחת חוקר ומורה, אך אין חפיפה הכרחית בין מצוינות מחקרית לבין כישרון הוראה או פופולריות בקרב תלמידים
• המדע המודרני נשען על התמחות הולכת ומעמיקה, השראה יצירתית ומשמעת שיטתית, אך כל הישג מדעי נידון גם להתיישן כחלק מתהליך הקִדמה
• תרומתו הגדולה של המדע אינה במתן משמעות לחיים, אלא בשליטה טכנית בעולם, בהקניית שיטות חשיבה, ובהבאת האדם לבהירות ביחס לאמצעים, לתוצאות ולמחירים של בחירותיו
• המדע אינו יכול להשיב על השאלות העליונות: מה ראוי לעשות, כיצד ראוי לחיות, אילו ערכים להעדיף. לכן אסור למרצה להפוך את הקתדרה לבימת הטפה פוליטית או מוסרית
• גורל הזמן המודרני, לפי ובר, הוא רציונליזציה, אינטלקטואליזציה ו“הסרת הקסם מן העולם”: חיים בעידן שבו אין נביא שיפתור עבורנו את ההתלבטות האידיאולוגית, ועל כן נדרשת מהמרצים יושרה אינטלקטואלית, צניעות וריסון עצמי

המדע כייעוד: בין מקצוע, שליחות והסרת הקסם מן העולם

הרצאתו המפורסמת של מקס ובר, "המדע כייעוד", היא מן הטקסטים המכוננים להבנת מעמדו של האינטלקטואל המודרני, של האוניברסיטה, ושל היחס בין ידע, ערכים וחיים ציבוריים. ובר פותח בשאלה צנועה ומעשית: מהם תנאיו של המדע כייעוד במובנו החומרי? כלומר, מה צפוי לתלמיד מחקר המבקש להקדיש את חייו למדע במסגרת האוניברסיטה. אך עד מהרה מתברר כי השאלה המוסדית אינה אלא שער לדיון רחב בהרבה: מהו בכלל ערכו של המדע בעולם מודרני, ומה הוא יכול (ובעיקר מה הוא אינו יכול) להעניק לאנשים ובעיקר לסטודנטים המבקשים כיוון, משמעות והדרכה מוסרית.

למאמר המלא באנגלית (תרגום מגרמנית)

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא עתיד האקדמיה

הקריירה המדעית: אי־ודאות, מקריות ותלות מוסדית

ובר מבקש תחילה לנפץ אשליות רומנטיות על חיי האקדמיה. המדע איננו רק מרחב של חירות רוחנית ושל מסירות לאמת; הוא גם מקצוע חברתי־מוסדי, הכפוף להסדרים כלכליים, ארגוניים ופוליטיים. בהשוואה בין גרמניה לארצות הברית, ובר מצביע על פער חשוב: בגרמניה המסלול האקדמי תלוי במידה רבה באמצעים כלכליים קודמים. חוקר צעיר נדרש לשאת במשך שנים מצב של חוסר ביטחון, בלי לדעת אם אי פעם יזכה במשרה שתאפשר קיום בכבוד. המדע, במובן הזה, איננו פתוח באמת לכל אדם מוכשר; הוא כרוך בתנאים מוקדמים שיש להם אופי פלוטוקרטי מובהק.

מנגד, בארצות הברית מתקיים סדר בירוקרטי יותר: החוקר הצעיר מקבל שכר (נמוך) כבר בתחילת דרכו, אך הביטחון הזה מוגבל מאוד. הוא עשוי להיות מפוטר אם לא יעמוד בציפיות, ובין היתר אם לא יצליח למשוך די תלמידים. כלומר, המערכת האמריקאית נראית שוויונית ויציבה יותר, אך היא גם כפופה יותר למדדי ביקוש ולהיגיון של תחרות.

מתוך ההשוואה הזאת מפתח ובר תובנה רחבה יותר: האוניברסיטה המודרנית הולכת ונעשית דומה למפעל בירוקרטי־קפיטליסטי. במיוחד במדעי הטבע וברפואה, המכונים הגדולים תלויים בהון, בציוד, במעבדות ובמערכים ארגוניים רחבי־היקף. במצב זה מתקיימת באקדמיה אותה הפרדת של העובד מאמצעי הייצור שלו המוכרת מעולם הכלכלה: החוקר תלוי באמצעים שהמדינה או המוסד מעמידים לרשותו, ואינו אדון עצמאי לכלי עבודתו. האוניברסיטה הישנה, כקהילה המתיימרת להיות        רוחנית, נעשית אפוא במידה רבה פיקציה; תחתיה מתייצבת אוניברסיטה ממוסדת, בירוקרטית, ולעיתים גם תעשייתית באופייה.

מדוע הבינוניות עולה? על שיתוף פעולה, בחירה ומקרה

ובר איננו תולה את פגמיה של המערכת האקדמית רק ברשעותם או בקוצר־ראייתם של יחידים. להפך: אחת מטענותיו החדות ביותר היא שהדומיננטיות של הבינוניות אינה נובעת בעיקר מהחולשות האנושיות של הבכירים באקדמיה, אלה שבוחרים, ממנים ומקדמים אנשים, אלא מחוקי שיתוף הפעולה האנושי. כאשר כמה גופים שונים נדרשים להגיע להכרעה ,פקולטות, ועדות, משרדי חינוך, כוחות פוליטיים, הנטייה היא לא תמיד לבחור בדמות הבולטת ביותר, אלא בפשרה, במועמד “מספר שתיים” או “מספר שלוש”, בזה שפחות מעורר התנגדות.

ובר מדגים זאת באמצעות בחירת אפיפיור ובחירת נשיאים, אך כוונתו רחבה יותר: במערכות מורכבות, שיתופיות ובירוקרטיות, המצוינות החריגה מתקשה לעיתים לנצח. כאשר פוליטיקה גלויה מתערבת בבחירה האקדמית, בין אם מצד פרלמנטים, מלכים או מהפכנים, גובר עוד יותר הסיכוי שהזדמנויות יינתנו דווקא לאנשים נוחים, אופורטוניסטים ובעלי מזג מסתגל.

מכאן מסקנה מפוכחת ואף קודרת: אין כמעט מסלול שבו המקרה ממלא תפקיד כה גדול כמו בקריירה האוניברסיטאית. לא די בכישרון, חריצות והשראה. נדרשים גם מזל, תזמון, נסיבות מוסדיות, ותכונות שאינן קשורות ישירות לאמת המדעית או לכישרון להשיגה.

החוקר והמורה: שני ייעודים שאינם חופפים

נקודה מרכזית נוספת בהרצאה היא האופי הכפול של הקריירה האקדמית. מי שנקרא למדע חייב להיות גם חוקר וגם מורה, אך שני הכישורים הללו אינם חופפים כלל. יש חוקרים מעולים שאינם מרצים טובים; יש מורים כריזמטיים שאינם מדענים גדולים. יתר על כן, היכולת למשוך סטודנטים נקבעת במידה לא מבוטלת בידי גורמים חיצוניים לחלוטין: מזג אישי, קול, אינטונציה, סגנון נוכחות.

ובר מביע חשד עמוק כלפי קורסים מושכי־קהל, גם אם הוא מודה שלעיתים אי אפשר בלעדיהם. בעיניו, ההכשרה המדעית האמיתית איננה עניין דמוקרטי במובן הפופולרי. היא שייכת למה שהוא מכנה אריסטוקרטיה אינטלקטואלית. אין פירוש הדבר עליונות חברתית או מוסרית של אנשי אקדמיה, אלא הכרה בכך שהמדע דורש משמעת, התמדה וכישורים נדירים, ואינו יכול להימדד רק לפי פופולריות.

העמדה הזאת אופיינית מאוד לוובר: הוא מסרב לרומם את המדע למדרגת דת, אך גם מסרב להנמיך אותו למנגנון של סיפוק צרכני. האוניברסיטה איננה שוק של חוויות; היא מוסד להכשרה תובענית, ומי שנכנס בשעריה צריך לדעת זאת.

התמחות, השראה וקִדמה המתיישנת תמיד

מן התנאים החיצוניים עובר ובר אל “הייעוד הפנימי” של המדע (המילה Beruf בגרמנית פירושה גם שליחות או ייעוד, אבל גם מקצוע – ובר בונה על דו-המשמעות הזאת). כאן מופיעה אחת מתובנותיו הידועות ביותר: המדע המודרני נתון בשלב של התמחות שאין ממנו דרך חזרה. רק באמצעות התמחות קפדנית מסוגל החוקר להשיג הישג ממשי, כזה שעשוי להחזיק מעמד. לא עוד חכם אוניברסלי המקיף את כל הידע כפי שהיה בעבר הרחוק, אלא עובד מדעי המעמיק בתחום צר ומוגדר.

ובכל זאת, ובר שולל גם את המחשבה שהמדע הוא מלאכה טכנית קרה בלבד. השראה ממלאת בו תפקיד חיוני. אמנם אין היא גדולה יותר מאשר ביזמות מעשית-עסקית או בפתרון בעיות בעולם החיים, אך גם אין היא קטנה יותר מאשר באמנות. המתמטיקאי, כמו האמן, זקוק לרגע של התלהטות, ל־mania  אפלטונית, לדמיון יוצר. ההבדל איננו בעצם המבנה של המחקר האקדמי לעומת המיזם העסקי או היצירה האמנותית, אלא במתודה ובאמצעי האימות של הממצאים והמסקנות המדעיות.

אלא שבניגוד לאמנות, המדע חי בתוך משטר של התיישנות הכרחית. כל הישג, גדול ככל שיהיה, עתיד להיעקף, להתעדכן, להיטמע במהלך רחב ממנו. המדען יודע שמה שהשיג היום יתיישן בעוד עשר, עשרים או חמישים שנה. זוהי אולי תמצית הטרגדיה של המדע המודרני: הוא פועל מתוך מאמץ עצום, אך הישגיו לעולם אינם מוחלטים. ואף על פי כן, דווקא בכך טמון כבודו: בהשתתפות בשרשרת אינסופית של קִדמה, שאין בה מילה אחרונה.

הסרת הקסם מן העולם: מה המדע עושה לעולמנו

המונח המזוהה ביותר עם הרצאה זו הוא  "הסרת הקסם מן העולם". ובר מבקש להבהיר שהרציונליזציה והאינטלקטואליזציה של החיים אינן פירושן שכל אדם יודע בפועל יותר על העולם. להפך: האדם המודרני הנוסע בחשמלית מבין בדרך כלל פחות על אופן פעולתה מכפי שהפרא מבין בכליו שלו. ההבדל איננו בכמות הידע הממשי המצויה בכל תודעה יחידה, אלא באמונה או בידיעה העקרונית שאפשר, אם רק נרצה, לחשב, לברר ולהסביר.

זהו לבו של העולם המודרני: לא עוד עולם רווי כוחות מסתוריים, שדים, אלים ורוחות, אלא עולם הנתפס כעקרונית ניתן לחישוב ולשליטה. אמצעים טכניים וחישוביים מחליפים מאגיה. זהו הישגו הגדול של המדע, אך גם מקור משברו. שכן מרגע שהמדע חדל להיות דרך אל הישות האמיתית, אל האלוהי, אל הטבע האמיתי של הדברים או אל האושר, נשאלת השאלה: מה נותר ממנו מלבד תועלת טכנית?

ובר מציג כאן את טולסטוי כמי שניסח בחריפות את השאלה הזאת דרך בעיית המוות. לאדם המתורבת, השקוע בתוך קִדמה אינסופית, המוות נעשה חסר משמעות, מפני שלעולם נותרים עוד בעיה לפתור, עוד ידיעה לרכוש, עוד שלב להספיק. האדם המסורתי יכול היה למות “שבע ימים”; האדם המודרני נעשה לכל היותר עייף מן החיים, אך לא שבע מהם. אם כך, האם גם החיים עצמם אינם נלכדים במעגל של חוסר־משמעות?

מה המדע אינו יכול לתת: משמעות, ערכים והכרעה אחרונה

וכאן מגיע ובר אל הגרעין הנורמטיבי של ההרצאה. המדע, הוא קובע, אינו יכול לענות על השאלות הגדולות: מה עלינו לעשות, כיצד עלינו לחיות, איזה ערך עלינו להעדיף כאשר הוא מתנגש בערך אחר - למשל חרות מול שוויון, או לאומיות מול אוניברסליות.

המדע יכול לפעול בצורה מתודית, להבהיר יחסים סיבתיים, לבחון אמצעים ותוצאות, להצביע על תוצאות והשלכות צפויות של פעולות מסוימות, אך אינו יכול להוכיח שהחיים ראויים לחיותם, שהעולם נושא משמעות, או שערך מסוים עדיף באופן מדעי על פני ערך אחר.

לשם כך מביא ובר דוגמאות מהרפואה, המשפט ומדעי החברה. הרפואה פועלת מתוך הנחה שיש לשמר חיים ולהפחית סבל, אך אינה יכולה להכריע מדעית אם תמיד ראוי להאריך חיים, למשל במקרה שבו החולה סופני וסובל. המשפט יכול לקבוע מה נובע מכללים מסוימים, אך לא אם ראוי שיהיו דווקא כללים אלה. מדעי החברה יכולים לנתח צורות משטר, מוסדות ועמדות, אך לא להכריע מבחינה מדעית מהו המשטר הצודק או הערך העליון.

זוהי נקודה מכרעת: ובר איננו אומר שהשאלות הללו אינן חשובות; להפך, אלה השאלות החשובות ביותר. אלא שהן אינן ניתנות להכרעה מדעית. הן שייכות לעולם של מאבק בין ערכים, בין "אלים" שונים, שאינם חיים ביניהם בהרמוניה.

הקתדרה אינה בימה לנביא או לדמגוג

מן ההבחנה הזאת נובעת טענתו התקיפה של ובר נגד ערבוב בין הוראה אקדמית לבין הטפה פוליטית. אין פירוש הדבר שלחוקר אסור להיות אדם פוליטי בזירה הציבורית; באספה פוליטית, הוא אומר, אפילו חובה לנקוט עמדה ברורה. אבל באולם ההרצאות, המורה אינו רשאי לנצל את מעמדו כדי לכפות על תלמידיו את השקפותיו.

לדידו של ובר, שימוש פוליטי בקתדרה הוא כמעט מעשה של חוסר יושר. הסטודנט מחויב לעיתים להשתתף בקורס; אין הוא עומד מול המרצה בתנאים שווים של ביקורת (אמירה זו היתה מן הסתם נכונה יותר בגרמניה שלפני מאה שנה, יותר מאשר בישראל של היום, שבה מקובל יותר שסטודנטים יחלקו בנימוס ובצורה מנומסת על מרצים; או אפילו בעולם הישיבות, שבו לגיטימי שתלמיד יקשה על רבו ויתפלפל עמו, גם אם בסופו של יום הוא חייב לציית לו בעולם המעשה). לכן, לדעת ובר, תפקידו של המרצה הוא לשרת את תלמידיו בידע ובשיטה, לא לעצב את נשמתם לפי טעמו. הנביא והדמגוג צריכים לצאת אל הרחוב ולשכנע שם, במקום שבו יש יריב, תגובה, ביקורת וסיכון.

היושרה האינטלקטואלית הנדרשת מן המורה היא אפוא כפולה: להבחין בין הצגת עובדות והבהרת מושגים לבין שיפוטי ערך; ולהודות בכך שגם הוא עצמו לעולם אינו חף לגמרי מאהדות פרטיות, ולכן עליו לבקר את עצמו ללא הרף.

מה כן נותן המדע: עובדות לא־נוחות, כלי חשיבה ובהירות

אחרי כל שלילותיו, ובר אינו מסיים בניהיליזם. המדע, לדבריו, תורם תרומה ממשית וחיונית בשלושה מישורים. ראשית, הוא מעניק טכנולוגיה של שליטה בעולם: חישוב, חיזוי, אמצעים טכניים. שנית, הוא מעניק שיטות מחשבה, משמעת אינטלקטואלית וכלים לניתוח. אך מעבר לכך יש לו תרומה שלישית, עמוקה יותר: הבהירות.

המדע יכול להכריח אותנו להכיר בעובדות לא־נוחות, כלומר בעובדות הסותרות את הדעות המפלגתיות, האידיאולוגיות או הרגשיות שלנו. זהו בעיני ובר כמעט הישג מוסרי: להרגיל אדם לראות גם את מה שאינו נוח לעמדתו. נוסף על כך, המדע יכול להבהיר לאדם את היחס בין מטרותיו לבין האמצעים ההכרחיים להשגתן, ואת ההשלכות ותוצאות הלוואי שצפויות למעשיו. הוא אינו בוחר במקומו את התכלית, אבל הוא מאלץ אותו לראות מה מחירה של כל בחירה.

במובן זה, המדע מסייע לאדם לתת לעצמו דין וחשבון על משמעות התנהגותו. הוא אינו מושיע, אך הוא מחדד. הוא אינו מגלה ערכים קדושים, אך הוא חושף סתירות, מחירים, השלכות ואשליות.

סיכום

"המדע כייעוד" הוא, אם כן, טקסט מפוכח מאוד, אך לא ציני; טראגי, אך לא מיואש. ובר דורש מאיש המדע לוותר על פנטזיות ישנות: המדע אינו דרך אל האל, אל האושר, אל משמעות היקום או אל הכרעה מוסרית ודאית ואובייקטיבית. הוא גם אינו מקצוע נוח, נקי ממקריות, או חסין מפני בירוקרטיה ובינוניות. ואף על פי כן, יש בו גדולה ייחודית: מסירות לאמת חלקית וזמנית אך הכרחית, הכרה מפוכחת במגבלותיו, ומשמעת של בהירות בעולם שבו ערכים נאבקים זה בזה בלי בורר עליון.

בסופו של דבר, ובר מבקש מן האדם המודרני לגלות בגרות. לחיות בזמן "חסר אל וחסר נביא", ובכל זאת לא לברוח לאשליות; לדעת שהמדע אינו נותן תשובה לשאלת החיים הטובים, ובכל זאת לעסוק בו מתוך הכרה בערכו; להבין שהעולם הוסר מקסמו, אך לא משום כך לזלזל באמת, ביושרה או באחריות. זהו אולי הייעוד העמוק ביותר שוובר מייחס למדע: לא להושיע את האדם, אלא לחנך אותו לעמוד בצלילות מול גורלו.