״אהבתי לאמנות מציבה אותי בפני דילמה יומיומית״: זהותן המקצועית של מורות לאמנות חרדיות בבתי־ספר תיכוניים לבנות במגזר החרדי
Cohn, N.L. (2025). "My love of art presents me with a daily dilemma": The Professional Identity of Haredi Art Teachers in Ultra-Orthodox High Schools for Girls. Israel Studies 30(2), 227-251. https://dx.doi.org/10.2979/is.00049.
מחקר זה מציב במרכזו דמות לכאורה שולית: מורת האמנות החרדית. אמנות היא מקצוע שמתקשה למצוא לעצמו מעמד גם בחינוך הישראלי הכללי; בחינוך החרדי, שבו הסמכות, הקולקטיב והמסורת הם אבן היסוד, הקושי מוחמר. מורות האמנות נדרשות ללמד חומרי לימוד בני־זמננו – לעיתים פוסט־מודרניים – בתוך מסגרת אידאולוגית־דתית שמבכרת בהירות, צניעות וציות. מכאן נולדים קונפליקטים לא רק פדגוגיים אלא קיומיים: כיצד מורה יכולה להיות גם “אשת חינוך” וגם “יוצרת”; גם שליחה של המוסד וגם מי שמבקשת לפתוח לתלמידות מרחב פנימי.
לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא חרדים
המחקר מתאר כיצד בתוך משטרי פיקוח מהסוג שפוקו כינה “פיקוח שקוף” (סמכות מופנמת אצל המפוקחת בלי להיות נוכחת פיסית), נוצר דווקא מרחב פעולה. המורות מפנימות את “המבט”: של המנהלת, של ההנהגה הרבנית, של הנורמות הקהילתיות. אך הפנמה זו אינה בהכרח כניעה. הסתירות בין ציפיות מתחרות – להיות מחנכת נאמנה לצורכי התלמידים, אבל גם להכין תלמידות לעולם עבודה; לשמר את הסדר, אבל לא לקרוס תחתיו – מאפשרות למורות לתמרן. הן מפתחות זהות מקצועית מורכבת של “סוכנות כפולות”: שומרות סף שמייצרות שינוי בזהירות, לא פעם בלי להצהיר עליו, ולעיתים אף בלי להכיר במלוא משמעותו.
כאן נמצא גם הממד האנושי־מקצועי: רבות מהמורות פועלות בלי פיתוח מקצועי מסודר ונאלצות להשלים לבד פערי ידע, השקעה שמתרגמת זמן, כסף ואנרגיה. הן מדווחות על צורך במסגרת תומכת, בהכשרה מותאמת תרבותית ובקהילה מקצועית שתאפשר שפה משותפת ומנטורינג. במקביל הן מנסות, כיחידות, לשנות את מעמד האמנות בקהילה – משימה שיכולה הייתה לצאת נשכרת מקיומו של גוף מתאם שייתן להן גב ולגיטימציה.
בממד המגדרי, החרדיות מתוארות כאן כמי שנעות בין “שוליות כפולה” לבין מהפכה שקטה: עלייה בשאיפות אקדמיות, חדירה זהירה לעולמות של אמנות חזותית, וניהול מתמיד של מתח בין שימור לשינוי. חוקרות שונות מתווכחות אם נשים משכילות הן בעיקר סוכנות של שימור או פוטנציאל לשינוי; המחקר מציע תשובה פחות נחרצת – אך יותר מעניינת: לעיתים, בתוך משטרי הפיקוח עצמם, נולדת יכולת פעולה שאינה זקוקה לדגלים. היא מתרחשת כעבודת־נמלים של זהות.
ואז מגיע הדימוי המסכם: ציור של מילי סלומון שבו ניצב שעון אנושי־ענק, מכני ואנתרופומורפי, כסמל לזמן שהוא גם דין וגם מבחן; וברקע – הר מושלג הנקרא בעת ובעונה אחת סיני ודמות רב עטוי טלית. זו אלגוריה שמבינה את החרדיות לא כקיר אטום אלא כמרחב של משא ומתן מתמיד: בין הדלת הפתוחה לבין השער, בין השביל הצר לבין ההר, בין ה”מותר” לבין מה שמצליח בכל זאת להיוולד.