המקרה המסתורי של קבוצת ראגבי הנשים באוניברסיטת הרווארד

Gladwell, M. (2024). The Mysterious Case of Harvard Women's Rugby Team. In: Revenge of the Tipping Point. Boston: Little, Brown and Company, pp. 131-163

עיקרי הדברים:

  • כשאבוט לואל נכנס לתפקיד נשיא הרווארד ב-1909, יהודים היוו קצת יותר מ-10 אחוזים מאוכלוסיית האוניברסיטה
  • עד 1925, שיעור היהודים באוניברסיטה התקרב לרמה מבהילה: שליש. מדוע מבהילה? כי שליש נתפס כנקודת מפנה, Tipping Point: "רגע המסה הקריטית, הסף, נקודת הרתיחה"
  • לואל רצה להגביל את גודלה של קבוצת המיעוט מתחת לנקודת המפנה הזו. הוא רצה להנדס את תהליך הקבלה כך שיהודים יישארו מתחת לרף המכריע
  • את דבריו נימק במכתב לידיד, שבו הציע לחבר לחשוב על "בית מלון קיצי שנהרס על ידי קבלת יהודים. לא בגלל שהיהודים שהוא מקבל הם בעלי אופי רע, אלא בגלל שהם מרתיעים את הגויים, ואז אחרי שהגויים כבר לא מעוניינים להגיע ועוזבים, היהודים עוזבים גם הם"
  • כדי להימנע מכך, החליטה הרווארד לפני כמאה שנה ללכת בדרך של "קריטריונים סובייקטיביים יותר"
  • עכשיו המועמדים התבקשו לספק לא רק ציונים מבית הספר התיכון, אלא גם מכתבי המלצה ולפרט את פעילויותיהם מחוץ לתוכנית הלימודים
  • פתאום היה חשוב מה עשית בחופשת הקיץ שלך וכמה משכנע היה החיבור (essay) שהגשת, או איזה מחברי ההורים שלך יכול היה להעיד על אופייך
  • הרווארד יצרה מערכות ניקוד מורכבות להערכת דברים בלתי מוחשיים, ובכללם ראיונות פנים אל פנים, שבהם אנשי הרווארד יכלו להעריך מועמדים באופן אישי
  • השיעור הרצוי של יהודים נקבע ל- 15 אחוז: גבוה מספיק כך שהרווארד לא תיראה כאנטישמית בגלוי, אך נמוך מספיק כך שלא הייתה ב"סכנה"
  • כיום נוסף ליהודים מיעוט "מאיים" נוסף: תלמידים חרוצים ומצטיינים ממוצא אסיאתי
  • בניגוד להרווארד, המכון הטכנולוגי של קליפורניה (Calthech) מפעיל מערכת קבלה מריטוקרטית: הוא מתעניין בכישורים האקדמיים של המועמדים המבקשים לחבוש את ספסליו, ולא במוצאם
  • 45% מהסטודנטים ב- Calthech בקלטק הם ממוצא אסיאתי, לעומת 19% בלבד בהרווארד

אוניברסיטת הרווארד מקבלת סטודנטים בשני מסלולים. המסלול הרגיל הוא עבור תלמידים טובים מרחבי ארה"ב והעולם, המתחרים על בסיס כישוריהם האקדמיים. המסלול השני נועד למי שהאוניברסיטה מכנה ALDCs, כלומר ספורטאים, צאצאים (ילדי בוגרים), רשימת העניין של הדיקן (ילדי עשירים), וילדי סגל ((Athletes, Legacies, Dean's interests list, Children of Faculty. ה- ALDCs  מהווים 30 אחוז מהסטודנטים של הרווארד.

לדף הספר

לקריאה נוספת: כל המאמרים על אפליה

בשנת 2014, הרווארד נתבעה על ידי קבוצה בשם "סטודנטים למען קבלה הוגנת". בבית המשפט העליון של ארה"ב הוצגו נתוני קבלה משש שנים, לפיהם היה באותן רק ספורטאי אחד שהישגיו האקדמיים היו מאפשרים בוודאות את קבלתו ללימודים גם לולא הצטיין בספורט.

מחבר הספר, מלקולם גלדוול, מונה שלושה הסברים מקובלים למדיניות הזאת:

  1. "בוגרי הרווארד (Alumni) ואנשים עשירים אוהבים לתרום כסף לבתי ספר כמו הרווארד. הרווארד אוהבת שיש לה הרבה כסף".
  2. מתן ההקלות לילדי מרצים בקבלה להרווארד הוא דרך פשוטה לשמור על הפרופסורים מרוצים.
  3. הצטיינות האוניברסיטה בספורט בונה תחושת קהילה ואחדות במוסד הלימודים.

גלדוול מכיר בהיגיון שעומד מאחורי שני ההסברים הראשונים, אך דוחה את ההסבר השלישי ומצביע על כך שרבים מהספורטאים מתמודדים בענפים נידחים ונעדרי עניין שכמעט לא פוקדים אותם צופים – וממילא לא נוצרות באמצעותם קהילה או אחדות.

גלדוול מציע הסבר אחר. לדבריו, להרווארד חשוב לשמור על שיעור גבוה יחסית של סטודנטים לבנים ממעמד סוציואקונומי גבוה, ולכן הרווארד משקיעה רבות בגיוס ספורטאים מענפים שדורשים השקעה רבה ומאפיינים שכבות אריסטוקרטיות באוכלוסייה כגון טניס ושיט. לשם חיזוק דבריו, הוא מונה את השכונות והיישובים היוקרתיים ברחבי העולם שמהם מגיעים כמעט כל הספורטאים בענפים אלה (ובכללם, באחת הדוגמאות, העיר הרצליה).

בשנות העשרים של המאה הקודמת, מסביר גלדוול, האוניברסיטאות של ליגת הקיסוס (ivy league) עמדו בפני משבר. הבעיה הייתה אוניברסיטת קולומביה. קרוב ל-40 אחוז מאוכלוסיית הסטודנטים לתואר ראשון בקולומביה היו יהודים, ושאר המוסדות בליגת הקיסוס הסתכלו על המספר הזה באימה.

היהודים נראו כנטע זר באוניברסיטאות שחינכו את ילדי האליטה הפרוטסטנטית האנגלו-סקסית (Wasps) מאז ימיה הראשונים של הרפובליקה.

גלדוול אף מדגים את דבריו באמצעות שיר מאותם הימים:

הרווארד מנוהלת על ידי מיליונרים

ייל מנוהלת על ידי אלכוהול

קורנל מנוהלת על ידי בני איכרים,

קולומביה מנוהלת על ידי יהודים

המודאג ביותר מהמצב היה אבוט לורנס לואל, הפטריארך הקשוח ששימש כנשיא הרווארד משנת 1909 עד 1933. בהשראת מאמצי קולומביה ו-NYU  להגביל רישום יהודים, לואל הקים "תת-ועדה לאיסוף סטטיסטיקות" כדי לקבוע בדיוק מי יהודי ומי לא. בפעם הראשונה, הרווארד דרשה ממועמדים לפרט את "הגזע והצבע" שלהם, את שם הנעורים של אמם ואת מקום הלידה של אביהם. וכדי לתפוס את אלה ששינו בתחכום את שמם כדי להימנע מלהיות מסומנים כיהודים, הרווארד שאלה: "איזה שינוי, אם בכלל, נעשה מאז הלידה בשמך או בשם אביך? (הסבר באופן מלא)."

הרווארד יצרה ארבע קטגוריות קבלה: J1 הוקצתה למועמדים "כאשר הראיות הצביעו באופן מכריע על כך שהסטודנט היה יהודי. J2 נועדה למקרים בהם "רוב הראיות" רמזו שמישהו היה יהודי. J3 כאשר הראיות היו לא ברורות ו-J4 כאשר נראה שהמועמד היה לא יהודי.

כשלואל נכנס לתפקיד נשיא הרווארד ב-1909, יהודים היוו קצת יותר מ-10 אחוזים מאוכלוסיית האוניברסיטה. עד 1922, הם היוו יותר מפי שניים מאותו שיעור. עד 1925, המצב הגיע לנקודת משבר. לפי ספירת הרווארד, שכבת השנה הראשונה הייתה 27.6 אחוז J1 ו-J2, ועוד 3.6 אחוזים J3. שיעור היהודים באוניברסיטה התקרב לרמה מבהילה: שליש. מדוע מבהילה? כי שליש נתפס כנקודת מפנה, Tipping Point. זהו, כפי שגלדוול מסביר בספר הנוכחי ובספר הקודם "רגע המסה הקריטית, הסף, נקודת הרתיחה".

לואל רצה להגביל את גודלה של קבוצת המיעוט מתחת לנקודת המפנה הזו. הוא רצה להנדס את תהליך הקבלה כך שיהודים יישארו מתחת לרף המכריע. את דבריו נימק במכתב לידיד, שבו הציע לחבר לחשוב על "בית מלון קיצי שנהרס על ידי קבלת יהודים. לא בגלל שהיהודים שהוא מקבל הם בעלי אופי רע, אלא בגלל שהם מרתיעים את הגויים, ואז אחרי שהגויים כבר לא מעוניינים להגיע ועוזבים, היהודים עוזבים גם הם. זה קרה לחבר שלי עם בית ספר בניו יורק, שחשב, עקרונית, שהוא צריך לקבל יהודים, אבל שגילה תוך כמה שנים שאין לו בית ספר בכלל".

 

למנוע בריחה לבנה

לואל למעשה אמר שהוא מנסה למנוע בריחת לבנים (white flight). זהו מושג מתחום הנדל"ן שמתאר את התופעה הבאה: לשכונה לבנה מתחילים לעבור שחורים, כאשר הם עוברים סף מסוים (נקודת מפנה), בערך בין 20 ל-30 אחוז, אז גם שאר הלבנים שהתגוררו בשכונה עוזבים אותה כי הם אינם מעוניינים לגור בשכנות לכל כך הרבה שחורים – ואז מואץ התהליך עד שהשכונה נעשית שחורה כמעט לחלוטין.

כדי להימנע מכך, החליטה הרווארד לפני כמאה שנה ללכת בדרך של "קריטריונים סובייקטיביים יותר". למשרד הקבלה ניתן מרחב תמרון רחב להחליט מי נכנס ומי לא. עכשיו המועמדים התבקשו לספק לא רק ציונים מבית הספר התיכון, אלא גם מכתבי המלצה ולפרט את פעילויותיהם מחוץ לתוכנית הלימודים. פתאום היה חשוב מה עשית בחופשת הקיץ שלך וכמה משכנע היה החיבור (essay) שהגשת, או איזה מחברי ההורים שלך יכול היה להעיד על אופייך. הרווארד יצרה מערכות ניקוד מורכבות להערכת דברים בלתי מוחשיים, ובכללם ראיונות פנים אל פנים, שבהם אנשי הרווארד יכלו להעריך מועמדים באופן אישי.

השיעור הרצוי של יהודים נקבע ל- 15 אחוז: גבוה מספיק כך שהרווארד לא תיראה כאנטישמית בגלוי, אך נמוך מספיק כך שלא הייתה בסכנה להפוך לאוניברסיטת קולומביה.

עם הזמן, כותב גלדוול, האנטיפתיה המיוחדת שהרווארד החזיקה כלפי יהודים דעכה. בשנת 2001, האוניברסיטה אפילו מינתה את הנשיא היהודי הראשון שלה. ואולם, התופעה של הגבלת מיעוטים מצטיינים בהרווארד לא נעלמה. כיום נוסף ליהודים מיעוט "מאיים" נוסף: אסיאתים-אמריקאים.

בניגוד להרווארד, המכון הטכנולוגי של קליפורניה (Calthech) מפעיל מערכת קבלה מריטוקרטית: הוא מתעניין בכישורים האקדמיים של המועמדים המבקשים לחבוש את ספסליו, ולא במוצאם. ב-1992 מספר הסטודנטים האסיאתים-אמריקאים שנרשמו לקאלטק היה 25.2%, אך תוך 21 שנה הוא עלה דרמטית ל-42.5%.

בהרווארד באותן שנים (2013-1992) ירד שיעור הסטודנטים האסיאתים-אמריקאים מ-19.1% ל-18%. לפי גלדוול, הרווארד מקפידה ששיעור הסטודנטים ממוצא אסיאתי שלה לא יעברו את נקודת המפנה ה"מפחידה" ושומרת עליו פחות או יותר קבוע, על אף שמבחינת הצטיינותם הם היו ראויים לייצוג כמעט כפול – כפי שניתן לראות במקרה של Caltech המריטוקרטית.

הרווארד היא אולי דוגמה קיצונית, אך לפי גלדוול אוניברסיטאות יוקרה רבות בארה"ב נוהגות כמוה.

 

העדפה מתקנת לטובת עשירים וחזקים

בשנת 2022, בית המשפט בארה"ב העליון דן, ולא בפעם הראשונה, בשאלה של העדפה מתקנת, במשפט של אגודת הסטודנטים למען קבלה הוגנת נגד נשיא ועמיתי הרווארד. בית המשפט פסק שכל תוכניות ההעדפה המתקנת המבוססות על גזע הן בלתי חוקתיות. גלדוול מעיר כי העדפת ספורטאים גם היא סוג של העדפה מתקנת. אלא שבמקום לקבל סטודנטים מעוטי יכולת עם הישגים אקדמיים נמוכים יותר, העדפה מתקנת אתלטית מקלה על קבלתם של סטודנטים שרובם ממעמד גבוה ועם הישגים אקדמיים נמוכים יותר. כלומר, אפילו מי שתומך בהעדפה מתקנת משום שבעיניו יש בה כדי לעזור לחלשים ולחברה כולה – אמור להתנגד להעדפת ספורטאים מבתים עשירים ובעלי הישגים לימודיים נחותים.

ואולם, המצב בארה"ב הפוך. בעקבות פסיקת בית המשפט, אין בארה"ב העדפה מתקנת שנועדה להועיל לאנשים שסבלו מאפליה וקשיים על רגע גזעם. אבל יש העדפה מתקנת לאנשים שהוריהם יכלו להרשות לעצמם להוציא מאות אלפי דולרים כדי להפכם, למשל, לשחקני טניס מצטיינים.

גלדוול מסיים את הפרק בסרקזם מר. לדבריו, "כשהרווארד קוראת לעצמה מוסד שבו 'לרבים תהיה ההזדמנות לחיות חלומות שהוריהם או סביהם לא יכלו לחלום', זוהי בדיחה. מה שקורה הוא בדיוק ההפך: הרווארד היא מקום שבו לרבים יש הזדמנות לחיות מחדש את החלומות שהוריהם וסביהם כבר הגשימו. וכשהרווארד מכריזה שהיא רוצה גוף סטודנטים שמייצג 'היבטים מרובים של החוויה האנושית', היא מסתירה את המאמצים יוצאי הדופן שלה להבטיח שחלק ניכר מגוף הסטודנטים שלה הוכן כראוי לחוויית הרווארד במגרשי המשחקים של מועדוני הקאנטרי היוקרתיים והיקרים ביותר בארצות הברית ובמקומות נוספים בעולם.

    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?
yyya