מדוע לדבר לעצמך בגוף שלישי הופך אותך לחכמ/ה יותר?

Robson, D. (2019). Why Speaking ToYourself In The Third Person Makes You Wiser. Aeon

• עקרון רטורי שהיה מקובל בעולם העתיק זוכה לחיים חדשים בעקבות מחקר ניסויי בפסיכולוגיה
• עקרון האילאיזם - דיבור של אדם על עצמו בגוף שלישי על מנת לעבד בעיות או סוגיות - מתגלה כיעיל לא רק לשם פתרון בעיות תוך ריחוק, אלא גם כדרך לוויסות ולחיזוי רגשי 
• השיטה האילאיסטית יעילה ביותר גם לצורך קבלת החלטות כיוון שהיא הופכת תהליך ההנמקה למרוחק יותר מהסחות קוגניטיבות ורגשיות

האמירה ש"חיים ללא חקירה, הם חיים שלא ראוי לחיותם" מיוחסת לסוקרטס ולזכותו נזקפת גם התובנה שהידיעה העצמית, "דע את עצמך", היא דרך המלך אל האמת, אל התבונה. אך האם יש דרך נכונה או לא נכונה להגיע לתכלית זו, לבצע רפלקציה עצמית כראוי?

דומה שתהליך המחשבה הרגיל הכרוך פשוט במתן דרור למחשבות איננו התשובה. סביר יותר להניח שמחשבה ללא תכנון דווקא תוביל להרהורים ללא מוצא, להיסחפות אחר רעיון זה או אחר ולשקיעה ברגשות אשר עלולים להסיח את דעת החושב מהמטרה אותה ביקש להשיג או מהבעיה אותה ביקש לפתור במחשבתו. למעשה קיימים מחקרים מעודכנים שהוכיחו כי אנשים הנוטים להרהר גם סובלים יותר מקשיים בלקיחת החלטות תחת לחץ ואף נמצאים בסיכון גבוה יותר ללקות בדיכאון.

במקום להרהר, כעת מציע המחקר המדעי  לאמץ שיטה רטורית עתיקה בה השתמשו רבים מחכמי העבר וביניהם יוליוס קיסר המכונה 'אילאיזם' (Illeism) ועיקרה: לדבר על עצמך בגוף שלישי. המונח הוטבע בשנת 1809 על ידי המשורר סמואל טיילור קולרידג' כל בסיס המילה הלטינית Ille שמשמעותה "הוא" או "זה". כך למשל, אם אדם מבקש להרהר בוויכוח שנערך בינו ובין ידידו עליו לחשוב על עצמו ולנסח מחשבותיו בגוף שלישי: דוד חש מתוסכל כאשר ידידו טען שמערכת החינוך הקיימת מנציחה קיפוח היסטורי וכולי וכולי". הרעיון הוא ששינוי פרספקטיבה לכאורה זעיר זה עשוי לנקות את הערפל הרגשי בתוכו אנחנו חושבים ולאפשר לאדם החושב לזהות את הטיותיו שלו עצמו.

למאמר המלא

לקריאה נוספת

התערבויות לטיפוח מיומנויות חברתיות רגשיות והטמעתן במערכת החינוך

עניין של החלטה : שילוב אסטרטגיות החשיבה -קבלת החלטות בלימודי מדע וטכנולוגיה

ויסות עצמי בלמידה

קיים גוף מחקרי ניכר שהראה כי חשיבה מסוג זה, חשיבה מתוך עמדתו של אדם שלישי עשויה לשפר באופן זמני קבלת ההחלטות. כעת מגלה מחקר חדש (קדם-פרסום) בעל הכותרת המסקרנת - Training for Wisdom: The Illeist Diary Method - שהשיטה האילאיסטית עשויה להביא ליתרונות ארוכי טווח בחשיבה ולוויסות רגשי. החוקרים טוענים כי מדובר בהוכחה ראשונה לכך שחוכמה הקשורה לתהליכים קוגניטיביים ורגשיים ניתנת לאימון בחיי היומיום ובנוסף הם מסבירים כיצד ניתן לעשות זאת.

הממצאים הם פרי מוחו של פרופ' איגור גרוסמן, פסיכולוג מאוניברסיטת ווטרלו הקנדית, אשר מחקריו הקודמים היוו השראה לספרו של כותב המאמר הנוכחי, דיוויד רובסון, שעסק באינטליגנציה ובשאלה כיצד ניתן לקבל החלטות בדרך נבונה יותר.

מטרתו של גרוסמן היא לבנות בסיס מחקרי וניסויי חזק לחקר התבונה, תחום שמזה שנים רבות נחשב למעורפל מדי לצורכי חקירה מדעית. באחד מניסוייו הקודמים גרוסמן הצהיר כי ניתן למדוד הנמקה נבונה וכי ניתן לכמת חוכמה או לתת לבני אדם "ציונים", באופן הדומה לזה של נתוני מנת המשכל: IQ. במחקר הקודם הוא ביקש מהמשתתפים בניסוי לדון בקול רם בסוגיה אישית או פוליטית ובמהלך הוויכוח הוא העריך ונתן ציון למרכיבי חשיבה שונים שמקובל לראותם כרלוונטיים ומאפיינים חוכמה כגון: ענווה אינטלקטואלית (Elisabeth et al., 2019), יכולת להבין את נקודת המבט של האחר, הכרה באי ודאות ויכולת לבקש ולהגיע לפשרה.

 גרוסמן מצא (Grossman, 2017) כי ציוני ההנמקה הנבונה הללו היו טובים ויעילים בהרבה מהציונים שהופקו ממבחני האינטליגנציה ביכולת הניבוי של רווחה רגשית, וסיפוק ממערכות יחסים – תוצאה התומכת בטענה לפיה חוכמה, כפי שהוגדרה על ידי התכונות שנבחנו במהלך הדיון בניסוי, מהווה מבנה ייחודי העשוי לקבוע כיצד ינווטו בני אדם את מהלכיהם בין אתגרי החיים.

בעבודה משותפת של גרוסמן עם איתן קרוס מאוניברסיטת מישיגן, חיפשו שני החוקרים דרכים לשפר את התוצאות הללו וביצעו עמה ניסויים שהוכיחו באופן חד משמעי את כוחו של האילאיזם. בסדרת ניסויי מעבדה נמצא כי אנשים נוטים לגלות צניעות רבה יותר ופתיחות רבה יותר לחשוב על נקודות מבט אחרות כאשר הם נדרשים לתאר את עמדותיהם באשר לבעיות וסוגיות בגוף שלישי (Grossmann, I. & Kross, E., 2014).

לצורך ההמחשה הבה נדמיין למשל שאנחנו מתווכחים עם בן או בת הזוג שלנו. אימוץ נקודת מבטו של אדם שלישי עשוי לעזור לנו להכיר את נקודת המבט של ה"יריב" או לקבל את גבולות ההבנה שלנו את הבעיה העומדת על הפרק. אפשרות אחרת היא לדמיין שאנחנו שוקלים לעבור למשרה חדשה. נקודת המבט המרוחקת יכולה לעזור לאדם לשקול את היתרונות ואת הסיכונים של המהלך בצורה מעורבת פחות, מבלבלת פחות, קרה יותר.

מכל מקום, מחקר מוקדם זה כלל רק התערבויות לטווח הקצר ופירושו של דבר הוא שקשה היה לקבוע מתוכו האם הנמקות נבונות יוכלו להפוך להרגל ארוך טווח באמצעות תרגול קבוע באילאיזם, אם לאו. כדי לבחון ענין זה, ביקש צוות המחקר של הניסוי האחרון של גרוסמן מכ-300 משתתפים לתאר מצב חברתי מאתגר בזמן ששני פסיכולוגים לא תלויים זה בזה (נפרדים) העריכו את טענותיהם על יסוד אותם מאפיינים שונים של הנמקה נבונה שהוזכרו קודם (צניעות אינטלקטואלית וכולי). במשך ארבעה שבועות לאחר מכן נתבקשו המשתתפים לנהל יומן ובו היה עליהם לתאר בכל יום סיטואציה שזה עתה חוו כגון אי הסכמה עם עמית, קבלת חדשות רעות וכיוצא באלה. מחצית מהמשתתפים נתבקשו לעשות זאת תוך שימוש בגוף ראשון ואילו את המחצית השניה של המשתתפים עודדו לתאר את תלאותיהם באמצעות שימוש בגוף שלישי. בסיומו של המחקר, חזרו המשתתפים על מבחן ההנמקה הנבונה.

התוצאות אישרו את תקוותו של גרוסמן. בעוד שציוני ההנמקה הנבונה של המשתתפים השייכים לקבוצת הביקורת לא השתנו, חבריהם שהשתמשו באילאיזם הוכיחו שיפור הן בענווה האינטלקטואלית, הן ביכולת ההתבוננות מנקודת המבט של האחר ולבסוף גם ביכולתם להגיע לפשרה.

שלב נוסף במחקר העלה בנוסף כי תבונה "חדשה" זו תורגמה גם ליכולת ויסות רגשי גבוהה יותר וליציבות רבה יותר. לאחר שסיימו את ההתערבות ביומן של ארבעה שבועות, המשתתפים נתבקשו לצפות כיצד תחושות האמון, התסכול או הכעס שלהם על בן משפחה או חבר קרוב עשויות להשתנות במהלך החודש הבא. בתום החודש הם נתבקשו לספר האם דברים השתנו וכיצד הם התרחשו הלכה למעשה.

בהתאמה עם תוצאות מחקר אחר בנושא "חיזוי רגשי" (Affective forecasting) נמצא כי המשתתפים שהשתייכו לקבוצת הבקרה טעו בחיזוי הרגשי של תגובותיהם. הם העריכו יתר על המידה את רגשותיהם החיוביים ופחות מדי (הערכת חסר) את עוצמת רגשותיהם השלישיים במהלך החודש. לעומתם המשתתפים שניהלו יומן ובו כתבו בגוף שלישי את חוויותיהם דייקו יותר בציפיותיהם. מבט קרוב מעלה כי באופן כללי תחושותיהם השליליות נשמעו פחות וזו הסיבה שבעטיה תחזיותיהם הוורודות היו מדויקות יותר. נראה שההנמקה הנבונה שלהם אפשרה להם למצוא דרכים טובות יותר להתמודדות.

השלכות השימוש בגוף שלישי על הרגשות ועל היחסים מרתקות מאד, במיוחד בהתחשב בעובדה שאילאיזם, דיבור על עצמי בגוף שלישי, נחשב לרוב לתופעה ילדית, וייצוגיה התרבותיים בטלוויזיה למשל הם מעצבנים ומטרידים ואינם מעידים על תחכום רב במיוחד. נהפוך הוא, יש הרואים בכך סימן לאישיות נרקיסיסטית. קולרידג' למשל האמין שצורת דיבור זו אינה אלא ביטוי לאגואיזם ובהקשר דומה אפשר לחשוב על מבקריו הרבים של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, המוכיחים אותו על כך שלעתים קרובות הוא מתייחס לעצמו בגוף שלישי. ברור שפוליטיקאים עלולים להשתמש באילאיזם למטרות רטוריות גרידא, אך בכך אין כדי לומר שכאשר משתמשים בשיטה זו להרהור כן, יעיל ואמיתי, אין בכלי זה ערך רב ביותר.

יהיה מרתק ומרגש לראות אם ניתן ליישם את יתרונות השיטה, ואם היא חלה, גם על צורות אחרות של קבלת החלטות מעבר לדילמות האישיות שנבדקו במחקר של גרוסמן. אפשר להניח שהאילאיזם יסייע גם במקומות אחרים. מחקרים קודמים הראו למשל ששקיעה במחשבות מובילה לבחירות לא טובות במשחק פוקר (Palomäki, J., et al., 2013) - זו הסיבה לכך ששחקנים מקצועיים שואפים לסגל לעצמם גישה מרוחקת ומנותקת – וכי מודעות רגשית וויסות רגשי רב יותר עשויים לשפר את הביצועים גם בשוק המניות (Seo, M., Feldman Barrett, L, 2007).

לעת עתה עבודתו של גרוסמן ממשיכה להוכיח שנושא החוכמה ראוי למחקר מדעי קפדני מבוסס ניסוי ושהשלכות מחקרים מעין אלה נושאות בחובן יתרונות פוטנציאליים לכולנו. אמנם ידוע כי קשה מאד להגביר את האינטליגנציה הכללית באמצעות אימון מוחי, אך תוצאות המחקרים שהובאו כאן מראות כי הנמקה נבונה יותר וקבלת החלטות טובה יותר אפשריות עבור כולם.