הקול השותק – מבט אחר על ילדים בבית-הספר

מקור: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 127 עמ'

הולדתו של הספר נובעת מהיכרות אישית עם ילדים ועבודת שטח של המחברים. כלומר מתוך פעולה, התנסות וחוויה, ופחות בתיאוריה וביקורת. שלושת המחברים עובדים זמן רב עם ילדים במצוקה במגוון מסגרות חינוכיות וטיפוליות מגוונות. בארבע השנים האחרונות מרכז הכובד של עבודתם הוא מסגרת שהקימו כחלק מ"תכנית קרב למעורבות", תחת השם "הרשת החברתית", המפעילה מודל ייחודי של חונכות וליווי לילדים בבתי ספר בכל רחבי הארץ.

כל פרק בספר נפתח בסיפור, בתמונה מחיי בית הספר, ולאחריו באה שיחה המתמקדת במושג שעלה מן הסיפור ומייצג פער בין ההתכוונות והאפשרות הגלומות במוסד החינוכי לבין המציאות הקשה בפועל, מבחינת חוויתם הסובייקטיבית של הילדים.

סיכום מתוך פרק ההקדמה של הספר

הספר עוסק באנשים אשר חוו את בית הספר כמקום קשה, שמתנהלת בו מלחמת הישרדות, מקום המייצג כאב, חוסר אונים ותחושות של תסכול, פחד ואכזבה. חלקם שרדו אחרי בית הספר ומרגישים שהצליחו לייצב את חייהם. חלקם עזבו את בית הספר כשהם מנוכרים לחברה ולעצמם, חסרי ביטחון, נטולי אמון בזולתם, ובתחושה של ערך עצמי המלווה אותם בהמשך חייהם ומגבילה את חירותם ויכולתם לחיות חיים מלאים ויצירתיים.

המחברים מבקשים להציע אלטרנטיבה לאופן בו בתי הספר מתייחסים למצוקתם של ילדים, מתוך אמונה שעל אף שהמוסד החינוכי עצמו הוא אחד מהגורמים המרכזיים למצוקה, הוא גם המקום בעל הפוטנציאל הגדול ביותר למציאת מענה אנושי והולם לחלק ניכר ממנה. אמונה זו עומדת בסתירה לתפיסה הרווחת של מרבית המורים ואנשי החינוך, הסבורים כי בית הספר אינו יוצר מצוקה, וודאי שאין בכוחו לטפל בה.

הנחת המחברים היא כי "סירוס" של עבודת החינוך המלווה ברציונליזציה גלויה וסמויה, "אינו תולדה של רשעות, טיפשות או אימפוטנציה מצד העוסקים בחינוך, אלא שורשיו נעוצים עמוק במנה הפוליטי-חברתי הקפיטליסטי של הדמוקרטיה התעשייתית. במובן זה, מורי בית הספר הם קורבנותיו של אותו תהליך חברתי ההופך את חייהם של חלק מהילדים לגיהינום."

המורים אינם נדרשים לקיים קשר עם התלמידים. מקצועיותם נבחנת על פי מדדים של הספק והקניית ידע ובהתאם ליכולתם של התלמידים להפגין מיומנויות למידה. זוהי מקצועיות המתכחשת לתפקידם כאנשי חינוך ואשר מטרפדת בשיטתיות את היכולת לקיים מפגש אנושי בין מבוגרים לבין ילדים במסגרת בית הספר.

אם נתייחס למצוקתם של ילדים בבית הספר מנקודת המבט החברתית, נוכל לזהות חפיפה גדולה, ובמקרים מסוימים אפילו זהות, בין שלוש קבוצות חברתיות: הילדים החשים מצוקה, ניכור, בדידות והשפלה בבית הספר; ילדים המגיעים ממשפחות עניות, בנים ובנות למעמד נמוך מבחינה סוציו-אקונומית; ילדים שלא מצליחים בבית הספר – לא מצליחים בלימודיהם, נושרים מבית הספר, אינם ממשיכים בלימודיהם מעבר ללימודי החובה ומגיעים למצב שהם שונאים ללמוד. הילדים השייכים (שלא מרצונם) לשלוש קבוצות מובחנות אלה הם לרוב אותם ילדים עצמם.

השאלה היא האם בית הספר כמוסד חברתי שפעולתו מתבססת על מפגש של מבוגרים עם ילדים, תורם באופן חיובי לתחושת הערך של ילדי העוני או דווקא לשעתוק ולשכפול הניכור החברתי.

הטענה של המחברים היא כי חיי הילדים בבית הספר מוכתבים כמעט לחלוטים על ידי ההשקפה הרואה בילדים מבוגרים קטנים. במובן זה, מכלול הפעילות הבית-ספרית, עד כמה שהוא רציונאלי (נגזר מאידיאה), משועבד לתפיסה תכליתית בוגרת של חיי הילדים: כל הקיום הבית ספרי, של ילדים ומבוגרים כאחד, ניתן להצדקה אך ורק בכפוף לדמותו העתידית של "בוגר בית הספר", בבחינת התוצר הרצוי של הפעולה החינוכית. הילדים בבית הספר למעשה "ממושכנים" לטובת התוצאה העתידית, וזאת על אף שמדובר בחלק נכבד מחייהם, שככל הנראה מתארך והולך.

גם האימוץ הבית ספרי של השקפות התפתחותיות, שאמור היה להביא לשינוי בגישה היסודית לילדים, מתורגם במסגרת הפעולה הבית-ספרית לדפוסים של הימנעות ולא של לגיטימציה לחיים של ילדים.

ישנה סתירה בבית הספר שאמור לספק לילדים מסגרות של חיי חברה שבהן תינתן להם ההזדמנות לחוות את "קבוצת השווים" שלהם, שהרי זוהי המסגרת החברתית "הנכונה" להם. אך לעומת זאת, בכל הקשור לתכנית הלימודים – "הגרעין הקשה" של בית הספר – מדובר בהשקעה עתידית. הילדים אמורים ללמוד אותן מיומנויות ותכנים שישמשו אותם כמבוגרים ויאפשרו להם לתפקד כאזרחים יצרניים בחברה.

אלא שבטענה המובעת בספר מצויה השקפה שונה על היחס בין ההווה לעתיד: לפי עמדת המחברים דווקא החוויה החברתית, הרגשית והאינטלקטואלית של יחסים בין-אישיים בין ילדים למבוגרים ובינם לבין ילדים אחרים היא החוויה שאנו נוטלים עימנו במעבר מן הילדות אל החיים הבוגרים. זוהי החוויה המעצבת את הדימוי העצמי של האדם, והיא עתידה להתגלם בחיים הבוגרים כמפתח לחירות או לדיכוי. מכאן שאם בית הספר היסודי מבקש להכשיר את הילדים לחייהם בעתיד, עליו להשקיע דווקא באינטראקציה הבין-אישית, אותו תחום הנחשב כיום שולי, ולהעדיפו באופן ברור על פני חינוך מדעי או הקניית נגישות לטכנולוגיות. "דווקא תוכנית הלימודים, הכוללת את התכנים שנלמדים בשקדנות רבה ואשר המוסד החינוכי מקדיש להם את מרב מאמציו, דווקא היא איננה בבחינת השקעה לעתיד, לפחות בכל האמור בבית-הספר היסודי."

גם ההשקפה הנפוצה בשיח החינוכי בעשורים האחרונים ולפיה תכנית הלימודים, גם אם אינה חשובה מבחינת תכניה, חיונית לצורך הקניית מיומנויות, אינה מוכיחה עצמה משתי סיבות לטענת המחברים: ראשית, המיומנויות שתוכנית זו אמורה להקנות לילדים – הרגלי עבודה, פענוח טקסטים, חשיבה מתמטית, שפות ועוד – אינן ניתנות להקניה ישירה ללא דימוי עצמי המאפשר לרכוש אותן, ודימוי כזה נבנה אך ורק באמצעות הקשרים האנושיים האינטראקטיביים. שנית, אין כיום הסכמה ביחס לרשימת המיומנויות הנחוצות לאדם לשם התמודדות עם המציאות המשתנה.
ממילא יכולתו של בית הספר להתאים את תוכניות הלימוד והוראה "בזמן אמת" מוגבלת מאוד, שכן המוסד החינוכי נמצא תמיד בפיגור של שנים רבות ביחס למציאות המשתנה.

הדבר היחיד שחשוב לעשות במסגרת בית הספר היסודי הוא הקניית הקריאה והכתיבה. אך בניגוד לעמדה הבית ספרית המקובלת, הרואה בשפה סוג של מיומנות ובקריאה ובכתיבה מעין טכניקות שיש לרכשן – ההשקפה המובעת בספר מייחסת לרכישת השפה על כל היבטיה חשיבות ראשונה במעלה דווקא מבחינת האפשרות שהיא מספקת לילדים לפתח דימוי כיצורים פועלים המסוגלים לעצב את המציאות ולנוע במרחב של אפשרויות.

בית הספר מייצג באופן פעולתו את הסתירה העמוקה ביותר בין הנטייה ההומניסטית הבסיסית שבמחשבה החינוכית לבין המציאות הטוטאלית של הדה-הומניזציה, המשפיעה על המדכאים והמדוכאים גם יחד, כפי שהגדיר זאת פרירה (Freire, 1970). מצד שני לגבי ילדים אחרים בבית הספר עשוי להיות מקום של טיפוח, צמיחה, רכישת דימוי עצמי בעל ערך, הבניה אישית והבאת כישוריהם לידי ביטוי.

המציאות הפוסט-מודרניסטית יוצרת מצב מוזר; מצד אחד יש לבית הספר חירות רבה לערוך רפורמות, לשנות סדרי עדיפויות ולהבנות מחדש את פעולתו. מצד אחר היא חושפת את בית הספר למגוון לחצים חברתיים מצד הורים ופרנסי ציבור ומצד הממסד הפוליטי, השואף להקטין את תלות החינוך במימון הציבורי. לחצים מופעלים גם מצד המערכת החינוכית עצמה, "המנסה להבטיח את הישרדותה באמצעות היאחזות נואשת בגישות מודרניסטיות ובתרגומן לדפוסי פעולה שיבטיחו לה חיוניות."

תוכן עניינים
פתח דבר
הקדמה: ילידם במצוקה בבית הספר
פרק ראשון: הבטחה שהופרה
פרק שני: טריטוריה של ילדים
פרק שלישי: בית הספר ושאלת המבט
פרק רביעי: נוכחותה של המצוקה
פרק חמישי: על אלימות מוסדית
פרק שישי: מבוגר משמעותי
פרק שביעי: חמלה
סוף דבר: הדרך