יום הזיכרון ויום הנכבה בבית ספר דו-לשוני בישראל: מפגש בין זהויות בקונפליקט

 חביב-ברק, איילה, צבי בקרמן ויורם בילו. "יום הזיכרון ויום הנכבה בבית ספר דו-לשוני בישראל: מפגש בין זהויות בקונפליקט". מגמות, כרך מ"ז, מספר 3-4. תשע"א, יוני 2011. 452-483.

תיאור המקרה שלפנינו עוסק בשני ימי זיכרון לאומיים: יום הזיכרון הישראלי ויום הנכבה הפלסטיני כפי שהם מצוינים בבית-ספר דו-לשוני בישראל, "צומח". יום הזיכרון הוא אחד הימים המורכבים ביותר בבית הספר, והוא מגלם בתוכו את שיאו של העימות הלאומי בין שתי הקבוצות. מטרתה של עבודה זו לזהות היבטים של זהות לאומית הבאים לידי ביטוי במהלך הימים האלה ולבחון אם המפגש בין קבוצות הלאום בבית הספר מחריף את הקונפליקט ואת הפערים בזהות, או יוצר זהות דיאלוגית מורכבת יותר.

תיאור מקרה זה מתבסס על תצפיות שנעשו במהלך ימי הזיכרון בכל אחת מהשנים 2000 ו- 2004 על כיתת מחקר, שבשנים אלה הייתה הכיתה הבוגרת של בית הספר. המחקר כולל תיעוד של הטקסים הנפרדים ותיעוד של הדיונים המשותפים שהתנהלו בכיתה. נוסף על כך נערכו ראיונות עם ילדי כיתת המחקר בנושא זהות לאומית.

מגמות בקבוצה היהודית

ככלל, התלמידים היהודים, כקבוצת רוב, היו פחות מעורבים, ואף נמנעו מעיסוק בזהות הלאומית שלהם לעומת הקבוצה האחרת. ההכרה בנרטיב של הקבוצה הפלסטינית הייתה נמוכה, ולא ניכר מאמץ רב מצד הילדים להתמודד עם הנרטיב השונה. לעומת זאת, הזהות הישראלית הייתה עבורם מובנת מאליה ולא עוררה שאלות או התלבטויות.

מגמות בקרב הילדים הפלסטינים

בקרב הקבוצה הפלסטינית הודגמה יותר מעורבות ומחויבות לנושא הזהות הלאומית, לאורך כל מהלך המחקר, מאשר בקרב הקבוצה היהודית. כמו כן, בין שתי השנים 2000 ו- 2004, ניתן לזהות מגוון של הלכי רוח בקבוצה הפלסטינית; ממאבק על זהות פלסטינית (מול הקבוצה היהודית), ועד שותפות עם הקבוצה היהודית. כך, על אף גילם הצעיר יחסית, נראה שהדילמות של הזהות הלאומית מוטמעות היטב אצל הילדים הפלסטינים, והם עסוקים בנושא ובניסיון למצוא פתרון שיתאים להם.
לאורך זמן התחושות הקשות של כעס ואיום מול הקבוצה היהודית התחלפו בהבעה של רצון ותקווה לחיים משותפים בדו-קיום עם היהודים יחד עם שמירה על הנרטיב הפלסטיני. מגמה דומה עלתה מבחינה של ימי הזיכרון בבית הספר.

מגמות משותפות

ראשית, מן הממצאים של מחקר זה ניתן לקבוע כי ילדים בכיתה ב' בבית הספר הדו-לשוני מודעים לזהות הלאומית שלהם, מסוגלים לתייג את עצמם כשייכים לקבוצה ולהעריך שייכות זו. ממצאים אלה אינם עולים בקנה אחד עם תיאוריות הגורסות שהבנות אלו מתפתחות רק בגיל ההתבגרות (Phinney & Rosenthal, 1992). ייתכן שהבנות מוקדמות אלה של הילדים קשורות למפגש האינטנסיבי בין הקבוצות בבית הספר, ואולי אף למפגשים שעסקו ביום הזיכרון.

גורם נוסף שהיה קשור ככל הנראה להתפתחות הזהות הלאומית של הילדים הוא היכולת שלהם לשאת ולהבין מורכבות; הילדים בכיתה ב' משתי הקבוצות הביעו עמדות מונוליתיות בנוגע לזהות הלאומית, וניסו לשמר נקודת מבט חד-משמעית לאורך הדיון בכיתה. לעומת זאת, בכיתה ו' נראה שנוצרה תפיסה מורכבת יותר של הזהות ושל היחסים בין הקבוצות, שתרמה לחוויה של שותפות וקרבה בין הילדים.

בראייה לעתיד, אפשר לסמן כמה כיווני מחקר שבאמצעותם יהיה ניתן להעמיק בסוגיות הזהות בבית הספר. יהיה מעניין לבחון לעומק את ימי הזיכרון מתוך נקודת המבט הארגונית של מי שגיבשו את הטקסים: מנהלי בתי הספר, המורים וכן ההורים. כמו כן, כדי לאפשר הכללה רחבה יותר, חשוב יהיה לבחון את התהליך שעוברים ילדים בכיתות נוספות סביב ימי הזיכרון. בנוסף, חשוב יהיה להשוות את ההתרחשות בכיתה להתרחשויות בבתי ספר דו-לשוניים אחרים, שבהם מתקיימות מסורות שונות סביב ימי הזיכרון.

לסיכום ניתן לומר, מתוך נקודת המבט המצומצמת שנבחנה כאן, כי בית הספר מעניק מקום לנרטיבים של שתי הקבוצות ולזהות הלאומית של שתי הקבוצות. על אף הקונפליקט בין הנרטיבים, יש תחושה של שותפות והיא מובילה לתקווה לחיי דו-קיום במדינת ישראל. אולם נראה שהקרבה מושגת על ידי הימנעות של הצד היהודי מדיאלוג משמעותי עם הצד הפלסטיני על הזהות הלאומית. לאור זאת עולה השאלה עד כמה, אפילו במסגרות כמו בית-ספר דו-לשוני, אפשר לקיים דיאלוג מסוג זה.

ועם זאת, לצד שאלה זו ניתן להסיק על החשיבות של בית הספר הדו-לשוני כמקום המפגיש יום לאחר יום בין שתי קבוצות שהדיאלוג ביניהן כמעט ואינו קיים בישראל. זהו מפגש שעל אף המורכבות שבו מאפשר לחנך ילדים רבים על ערכים של שותפות ודו-קיום, ובסופו של דבר מזמן קרבה גדולה יותר בין הקבוצות. זהו מפגש הנוטע תקווה לאפשרות של חיים משותפים מתוך שוויון בין שתי קבוצות נבדלות במדינת ישראל.