סאמרהיל. בית הספר המשפיע ביותר בעולם

רביב רייכרט, "סאמרהיל. בית הספר המשפיע ביותר בעולם " הד החינוך, אוקטובר 2012 , כרך פ"ז , גיליון מס' 01 , ע"ע 82-85 .

רביב רייכרט

ד"ר רביב רייכרט מלמד במכון לחינוך דמוקרטי בסמינר הקיבוצים ובבית הספר הדמוקרטי בחדרה.

"זהו סיפורו של בית ספר מודרני – סאמרהיל. סאמרהיל נוסד בשנת 1921 והוא שוכן בתחומיה של העיירה לייסטון בסאפולק שבאנגליה", כך נפתח ספרו הידוע של א"ס ניל "סאמרהיל: גישה רדיקלית לגידול ילדים", שנכתב ב־1960 ותורגם לאין־ספור שפות.*
היום, 52 שנה לאחר פרסום הספר ו־91 שנה לאחר הקמתו של בית הספר, הרעיונות של ניל ובית ספרו עדיין חיים וממשיכים לאתגר את החינוך הבית ספרי הרגיל. אין בית ספר בעולם שהשפיע יותר על מחשבת החינוך ועל העשייה החינוכית כמו "סאמרהיל", בית ספר פנימייתי קטן (מיום הקמתו לומדים בו כמה עשרות תלמידים בלבד) בעיירה אנגלית מנומנמת.

אלכסנדר סוזרלנד ניל נולד בסקוטלנד הקלוויניסטית בשנת 1883. הוריו, כך סיפר, היו מרוחקים ולא הביעו חיבה והערכה לילדיהם. הוא היה הרביעי מבין 13 ילדים. אביו היה מורה הכפר, והוא נקט את השיטות המקובלות באותה עת. ענישה בעזרת שוט הייתה אחת מהן. אווירה דתית קודרת אפפה את בית הספר כמו גם את ביתו של ניל – "אווירה של שלילת החיים ושלילת הזכות להיות אתה עצמך", בלשונו של ניל.

ניל מרד קצת בילדותו. הוא צבע את אופניו בכחול כאשר כולם צבעו את אופניהם בשחור. לימים הוא היה, כמו אביו, למורה ואחר כך למנהל בית ספר, אך ככל שהתבסס בעשייה הבית ספרית כך גדל חוסר שביעות הרצון שלו ממנה.

ב־1917 קרא ניל את הספר Talks to Parents and Teachers ("הרצאות להורים ולמורים") של הומר ליין, מייסדה של "הקהילייה הקטנה" – מוסד לילדים בסיכון שנוהל ברוח דמוקרטית. ניל התרשם עמוקות ומיד נסע לבקר. המוסד הרשים אותו עוד יותר מהספר. הוא כתב שהמעשה החינוכי של ליין חשוב יותר מהמעשה וההגות של המחנכים הגדולים – רוסו, פסטלוצי, פראבל ומונטסורי. הומר ליין נעשה לאחד מאבותיו הרוחניים של ניל, לצדם של זיגמונד פרויד ווילהלם רייך (תלמידו הסורר של פרויד).

ב־1920 יצא ניל לגרמניה כדי לראות מוסדות חינוך ניסיוניים שצצו שם. ב־1921 הוא הקים בדרזדן בית ספר שמימש את רעיונותיו המתגבשים על חינוך ראוי. זה היה בית ספר בינלאומי ולמדו בו תלמידים מכל אירופה. באמצע שנות העשרים העתיק ניל את בית הספר לאנגליה וב־1927 הוא מיקם אותו במשכנו הקבוע.

ניל ניהל את בית הספר "סאמרהיל" מראשיתו ועד 1973. בין השנים 1973 ל־1985 ניהלה אותו אשתו השנייה אנה ווד (אשתו הראשונה, שהקימה אתו את בית הספר, נפטרה ב־1945), ומשנת 1985 ועד היום מנהלת אותו בִתם של השניים, זואי רדהד.
המאמר יבחן את רעיונותיו של ניל ואת הדרך שבה הם באים לידי ביטוי ב"סאמרהיל". הוא ייעזר בעדותו של אורי כהן, תלמיד ישראלי שלמד שם בשנים 1998–2002. ראיינתי את כהן לפני עשר שנים, בהיותו תלמיד ב"סאמרהיל", לכתב העת "סימן שאלה" של המכון לחינוך דמוקרטי. אצטט מתוך אותו ריאיון כדי לאשש את הטענה של המאמר הזה ש"סאמרהיל" של ימינו שומר בקפדנות על מורשתו של ניל. אסכם בהערה על הרלוונטיות של מחשבת ניל לימינו.

החירות להיות מאושר
הרעיון הבסיסי ביותר במשנתו של ניל שייך לזרם "החינוך השלילי" – חינוך השולל התערבויות גסות של מבוגרים – שהחל עם רוסו: אם המבוגרים יניחו את הילד לנפשו ויתגברו על הדחף שלהם להשפיע עליו, הילד יתפתח ככל שהוא מסוגל להתפתח ויהיה מוכשר לאושר.

אורי כהן, ישראלי שלמד ב"סאמרהיל", העיד בשיחה עמי ש"סאמרהיל" הוא אכן בית ספר המניח את הילדים לנפשם – "לנהל את חייהם בנפרד מעולם המבוגרים, מוגנים מפני ציפיות ועצות של הוריהם, בטוחים מפני סמכותם של מבוגרים", בלשונו של ניל. ב"סאמרהיל" הילדים קובעים את גבולות החופש שלהם ומחליטים אם ומתי ילכו לשיעורים. הסמכות העיקרית בבית הספר נמצאת בידי האספה הכללית, והיא קובעת את החוקים וגוזרת את עונשם של העוברים עליהם. באספה נוכחים רוב אנשי בית הספר ולילדים יש בה רוב מכריע.

ניל טען כי "מטרת החיים היא מציאת האושר, ופירושו של דבר מציאת עניין". לדעתו השאלה המכרעת של החינוך היא "שאלת ההגשמה הטבעית של החיים – שאלת אושרו הפנימי של האדם". אורי כהן אישר בשיחה עמי שכך הוא חוֹוה את "סאמרהיל": "אני לומד כשאני רוצה, משחק כשאני רוצה וחווה אושר ועניין. המבוגרים שאני פוגש בבית הספר מסייעים לי להיות חופשי ומאושר".
רב־גילאיות ורב־תרבותיות

ניל שם דגש על ההתפתחות האישית של כל ילד ללא קשר לגילו ולקבוצת הגיל שלו. ב"סאמרהיל" הלמידה אינה מאורגנת לפי גיל, אלא לפי כישרון ועניין. "סאמרהיל" אינו רק רב־גילאי אלא גם רב־לאומי ורב־תרבותי.

כהן: "יש בניין מגורים אחד שבו ישנים הילדים הקטנים. גם אני ישן בו כי חסרים חדרים. בבניין ישנים גם ארבעה מורים, אבל רוב המורים והילדים הבוגרים ישנים בקרוונים ובצריפים הפזורים בגן".

כהן מאשר גם את דבריו של ניל על רב־גילאיות, רב־לאומיות ורב־תרבותיות: "בבית הספר לומדים תמיד תלמידים מארצות אחרות והם מסתדרים מצוין". עם זאת ישנם הבדלים מסוימים בקבוצות הגיל: "ההבדל בין קבוצות הגיל הוא בדמי הכיס שהם מקבלים ובמה שמותר להם לעשות. לעשן, למשל, מותר רק מגיל 12. חוץ מזה אין כמעט התייחסות להבדלים בין הגילים. הילדים הקטנים לא זוכים ליחס שונה מזה שמקבלים הגדולים. ההבדל היחיד הוא שלהם יש 'הורה בית' שתפקידו לדאוג להם כשהם חולים".

סדר יום
"בסאמרהיל", כתב ניל, "אנחנו לא מאלצים אף ילד ללכת לשיעורים. אנחנו מאמינים בלמידה מתוך בחירה". ואכן, "הלימודים בסאמרהיל", מספר כהן, "מבוססים על בחירה של התלמידים. בתחילת כל שליש כל תלמיד יכול לבחור כמה שיעורים שהוא רוצה מתוך תכנית שמוצעת לו. יש בסאמרהיל שיעורים רגילים כמו גיאוגרפיה והיסטוריה, ושיעורים פחות רגילים כמו נגינה וטאי צ'י. הבוקר מיועד לשיעורים רגילים, ואחר הצהריים מיועד למה שבארץ קוראים 'חוגים'. חוץ מהשיעורים פועלים בבית הספר מרכזים כמו מרכז לאמנות פלסטית, נגריה, חדר מחשבים וחדר מוזיקה שפתוחים לפעילות חופשית של תלמידים. השיעורים הרגילים הם בדרך כלל פרונטליים אבל האווירה שלהם חופשית וזורמת. מורה מתחיל באיזשהו נושא, למשל שאלה דקדוקית כלשהי, ונותן לשיעור להתפתח בהתאם לתגובות של התלמידים. כשראינו בספר הלימוד תמונה של ישראל, התחלנו לדבר על המצב בארץ. בשיעור אחר דיברנו על טייוואן, כי יש לנו תלמיד טייוואני. במתמטיקה כל אחד עובד בנפרד, בקצב שלו. צרפתית למדתי כמעט לבד. נרשמו עוד שתי תלמידות שכמעט שלא הופיעו לשיעורים. בכלל, רוב התלמידים מגיעים לפחות ממחצית מהשיעורים שבחרו בהם".

אני: "האם יש לתלמידים השפעה על תכנית הלימודים?"

כהן: "התלמידים בהחלט יכולים להשפיע על הסילבוסים של כל המורים. למשל, ניגשתי למורה לאנגלית ולאחר שיחה אתי הוא החליט ללמד בשליש הבא שיעור שיעסוק במדע בדיוני וביטוי עצמי".

ניל כתב: "הילדים יכולים ללכת לכיתה או להימנע מללכת לשם במשך שנים אם רצונם בכך. קיימת מערכת שיעורים, אך רק לגבי המורים. שיעוריהם של הילדים הם בדרך כלל בהתאם לגילם, אבל לפעמים גם בהתאם למה שמעניין אותם".
אני: "ספר לי על סדר היום בסאמרהיל".

כהן: "בתשע מעירים אותי. מי שמעירים אותי הם 'קציני השינה' שנבחרו לתפקידם בבחירות כלליות. הנבחרים זכאים לתגמולים על תפקידם הקשה כמו לקבל ארוחה בלי תור".

אני: "מה יקרה אם לא תקום?"

כהן: "יקנסו אותי. זו אחת הדרכים המקובלות לענישה בסאמרהיל. קנס הוא הפחתת דמי הכיס שלך. אם אמשיך להתעקש ולא לקום בבוקר, יעלו אותי למשפט לפני האסיפה הכללית".

אני: "בוא נקווה שקמת יפה, ללא קנסות וללא משפט. מה אחר כך?"

כהן: "אחר כך אני אוכל ארוחת בוקר ומתחיל ללמוד. אני זורם לי בין השיעורים והמרכזים לפי המערכת שעשיתי לעצמי, ובין שיעור לשיעור אני הולך לחדר שלי או לגן בחוץ".

אני: "ואחר הצהריים?"

כהן: "את אחר הצהריים אני מעביר בלפגוש ילדים ומורים, או שאנחנו יוצאים ללייסטון, העיירה שלידנו. בקרוב אתחיל לעבוד בחנות מחשבים בלייסטון, דבר שהוא בהחלט מקובל בבית הספר – לעבוד מחוץ לבית הספר כחלק מסדר היום שלך. את הערבים אנחנו מבלים בלהיות בחדרים של אחרים. יש הרבה מאוד זוגות בסאמרהיל וחיי חברה פעילים מאוד, והרבה לילות אנחנו נשארים ערים עד שעה מאוחרת מאוד, עמוק לתוך הלילה".

שיעורים פרטיים
ניל טען שאושרם של הילדים ורווחתם תלויים באישור ובאהבה שמבוגרים משמעותיים מעניקים להם: "חובה עלינו להיות לצידו של הילד. להיות לצידו של הילד פירושו לתת לו אהבה, לא אהבה בעלותית, לא אהבה רגשנית; התנהגות כלפי הילד בדרך כזאת שהוא מרגיש כי אוהבים אותו ונותנים לו אישור".

ניל מתאר את "השיעורים הפרטיים" שנתן לתלמידי "סאמרהיל": "היו זמנים שעיקר עבודתי לא היה ההוראה אלא מתן שיעורים פרטיים. מרבית הילדים היו זקוקים לתשומת לב פסיכולוגית, אך תמיד היו ילדים אחדים אשר זה עתה באו מבתי ספר אחרים והשיעורים הפרטיים נועדו להחיש את התאמתם לחופש. אם הילדים מלאי מעצורים פנימיים הם לא יוכלו להתאים את עצמם לחיים של חופש. השיחות הפרטיות היו שיחות בלתי רשמיות ליד האח המבוערת. הייתי יושב כשמקטרתי בפי, והילד יכול גם הוא לעשן אם רצונו בכך. לעיתים קרובות הסיגריה היתה האמצעי לשבירת הקרח".

כהן: "יש הרבה מאוד זמן להיות עם המורים. בסך הכול, כולם חיים ביחד. גם למורים וגם לתלמידים אין בדרך כלל חברים מחוץ לבית הספר, ורוב המבוגרים הם לא נשואים כך שטבעי שייווצרו קשרים חבריים. לי למשל יש קשר קרוב עם המורֵה לאנגלית. אנחנו משחקים יחד במשחקי טלוויזיה והולכים יחד לעשן. הוא בן השיח שלי לשיחות נפש על בית הספר ועל החיים בכלל".

הורים משחיתים
אחת הטענות הקשות ביותר של ניל היא שכדי "לרפא" ילדים צריך לעתים לנתק אותם מהוריהם: "הורים משחיתים את חיי ילדיהם על ידי כך שהם כופים עליהם אמונות מיושנות, מנהגים מיושנים, מוסר מיושן. כפיית הסמכות ההורית הזאת היא המולידה שנאה".
כהן: "העובדה שסאמרהיל הוא פנימייה עוזרת מאוד לחירות ולאהבת החיים שלנו. היא גם מסייעת לך לגלות את עצמך בתנאים של חופש. קשה מאוד לחיות בחופש כאשר אתה מוקף בעולם שאין בו חופש ומשווה את עצמך אליו. בסאמרהיל אין את הקונפליקט שיש לבתי ספר דמוקרטיים בישראל, בין החיים בבית הספר והחיים מחוץ לבית הספר בשעות אחר הצהריים – חיים עם ההורים וחברים שאינם לומדים בבית הספר. באנגליה העולם הזה שמחוץ לסאמרהיל הוא מאוד מאוד נוקשה ובית הספר חוסך לנו את העימות אתו".

ממשל עצמי
ניל טוען שלחינוך באמצעות ממשל עצמי יש ערך לא ישוער; הוא מאפשר לילדים לגלות את חוש הצדק הטבעי שלהם ולעצבו: "סאמרהיל הוא בית ספר בעל ממשל עצמי, דמוקרטי בצורתו. כל מה שקשור בחיים החברתיים, החיים בקבוצה, כולל עונש על עבירות חברתיות נקבע בדרך של הצבעה באסיפה הכללית של בית הספר. לכל אחד מחברי סגל המורים ולכל ילד, בלי להתחשב בגילו, יש קול אחד".

כהן: "המוסד העיקרי בבית הספר הוא ה־Meeting, האסיפה הכללית. האסיפה נפגשת פעמיים בשבוע, פעם לפגישה בענייני משמעת ופעם לפגישה כללית. האסיפה מתחילה אחרי שמסתיימים השיעורים ובכל מפגש שכזה מטפלים בעשרים עד שלושים נושאים. כל נושא מקבל לא יותר מרבע שעה. הדיונים מאוד עניינים ומנוהלים בקשיחות על ידי היו"ר, שמקצר את הדיונים ומביא אותם להצבעה. אין יו"ר קבוע לאסיפה; מי שרוצה לנהל אסיפה, מנהל אותה. אבל מדובר בעצם בקבוצה של שניים־שלושה אנשים שמנהלים את האסיפה".

אני: "תן דוגמה לנושא שעלה באסיפה".

כהן: "למשל הציעו לאסור על עישון בתוך תחומי בית הספר. ההצעה עברה והתקבלה כחוק. מעכשיו כדי לעשן אתה צריך לצאת משטח בית הספר".

אני: "ומהו התפקיד של מנהלת בית הספר?"

כהן: "יש לה בעיקר תפקיד ייצוגי. היא מייצגת את בית הספר בכל המגעים שלו עם העולם החיצון".

אני: "ואיך מתנהלת הרשות השיפוטית?"

כהן: "האסיפה הכללית מתפקדת גם כבית משפט. התובע והנתבע מגיעים לאסיפה. העניין מוצג בפני האסיפה והמשתתפים מעלים הצעות שונות. בסוף מחליטים על ידי הצבעה".

אני: "לא מביך להישפט במשפט חברים כזה, חשוף לעין כול?"

כהן: "לא, זה לא. בכל אופן זה לא הביך אותי כשילד אמריקני, שמאיים כל הזמן לתבוע את כולם, תבע אותי והעניין שלנו הגיע לאסיפה".

אני: "ומה קרה?"

כהן: "השתוללנו בחדר והוא תבע אותי על שפגעתי בו במהלך ההשתוללות. האסיפה שמעה אותנו ועוד כמה עדים והחליטה שהוא אשם בהתנגשות בינינו. אחר כך היה דיון לגבי העונש. עלתה הצעה לקנוס אותו, אבל בסוף הוחלט שמעכשיו בכל השתוללות שהוא מעורב בה הוא צריך למנות ילד שופט שיקבע גבול להשתוללות. בעצם, אם אני חושב על זה, כל העניין היה בטח מביך עבורו כי הפסיקה של האסיפה נבעה גם מזה שהוא כל כך מרבה לתבוע עד שזה הפך להיות אבסורדי".

הרלוונטיות של ניל
רעיונותיו של ניל אינם מקוריים לגמרי. רוסו כתב דברים דומים בספרו "אמיל" (1762), ופסטלוצי, המחנך השווייצי, ניסה ליישם אותם בבתי היתומים שהקים וניהל. טולסטוי הקים בתי ספר חופשיים לילדי איכרים באחוזתו. את הומר ליין כבר הזכרנו. לרוב רעיונותיו של ניל – על חופש, התפתחות טבעית, רב־גילאיות, רב־תרבותיות, ממשל עצמי ועוד – יש מקור כלשהו בעבר. המייחד אותו הוא ההעזה לקבץ את הרעיונות האלה בבית ספר אחד ולעקוב אחר הגיונם עד הקצה.

התעוזה החינוכית של ניל עוררה חלחלה בקרב אנשים רבים. אלה כינו את "סאמרהיל" Dreadful School ("בית ספר מבעית"; ניל כתב ספר בשם זה). מה לא סיפרו על ניל – "סקוטי אדום שיער, קומוניסט והומוסקסואל"; ומה לא סיפרו על החינוך "המופקר" שהוא נותן לתלמידיו – "אוסף של פראים שאינם יודעים נימוס וחוק".

ב־1993, שנים רבות לאחר הקמת בית הספר ושנים לאחר מותו של ניל, שידרה הטלוויזיה הבריטית תכנית סנסציונית שהכפישה את בית הספר, ובשנת 2000 עמד בית הספר לפני סגירה עקב דוח חמור של משרד החינוך הבריטי.

דווקא התגובות החרדתיות האלה – גם בימינו ה"נאורים" – מעידות שיש משהו מאתגר בבית הספר הקטן הזה. מה שמחריד ומאתגר בבית הספר הזה הוא נכונותו למצות באומץ את ההיגיון החינוכי שלו – השונה כל כך מהגיונם ההישגי והחומרני של בתי הספר הרגילים.

גם היום, 91 שנים לאחר הקמתו, "סאמרהיל" מציב אופוזיציה נועזת ועקשנית למערכות החינוך בעולם, המקריבות את חירותם ואושרם של ילדים כדי לשלבם בחייהם הכוחניים והחלולים של המבוגרים.

מקורות

אדן, שבח, 1952. העדה המחנכת: פרקים בחינוך חברתי, תל אביב: נ. טברסקי.
ניל, אלכסנדר סותרלנד, 1983. סאמרהיל: גישה רדיקלית לחינוך ילדים, בתרגום רפאל אלגד, תל אביב: יבנה.
רייכרט, רביב, 2001. "סאמרהיל: מהפיכה בת שמונים", סימן שאלה: 17–24.

ראה גם: מאמרים אחרים של ד"ר רביב רייכרט בפורטל מס"ע