הבוגרים הרצויים: בין עבר להווה; בין אוניברסליזם לפטריוטיזם

נאוה דקל . " הבוגרים הרצויים: בין עבר להווה; בין אוניברסליזם לפטריוטיזם " הד החינוך, פברואר 2013 , כרך פ"ז , גליון מס' 04 , עמודים 38-41 .

הליכה אחורה בזמן אל היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה שעברה מגלה שיח חינוכי עשיר על אודות מטרות החינוך ודמות הבוגר הרצוי. שיח הבוגר הרצוי של אז היה מעמיק ונמרץ בהרבה מהיום, אך כמו היום הוא עמד בסימן המתח שבין היסוד האוניברסלי־עולמי ליסוד הפרטיקולרי־לאומי. בשלב ההקמה של בתי ספר חדשים בארץ הושם דגש על היסוד האוניברסלי; אנשי החינוך החדש ביקשו להקנות לתלמידיהם השכלה כללית לפי הדגם של מוסדות החינוך האירופיים. אך ככל שהתגברה הרוח הלאומית בראשית המאה העשרים עבר הדגש למטרות חינוך לאומיות; אהבת הארץ ותרומה לחברה המתהווה קודמים להשכלה כללית.
למעשה, כל מגזר ביישוב העברי מינן את שני היסודות הללו – היסוד הכללי והיסוד הלאומי – בדרכו שלו. בתי הספר במושבות שמו דגש על היסוד הלאומי, על אהבת האדמה ועבודת האדמה, בתקווה שהבוגרים יהיו איכרים ויחוללו מהפך בפירמידת המקצועות של היהודים בגולה. השכלה כללית חשובה אמנם, אך היא אינה העיקר. העיקר הוא כדברי האיכר יהודה גרזובסקי: "והסכינו גם לאהוב את האדמה שהם עובדים ואהבו את השפה שהם מדברים". את הבוגר הרצוי הזה – אוהב אדמה ועובד אדמה – לא היה קל לחנך, והמחנך הכפרי הידוע שמחה ולקומיץ הביע אכזבה: "רציתי וחלמתי לגדל גליליים בני חיל, בריאים בגופם ובנשמתם, עובדי אדמה ובוני מולדת".

בתי הספר העירוניים והגימנסיות שהוקמו בתל אביב ובירושלים הדגישו השכלה כללית רחבה שתאפשר לבוגרים לרכוש השכלה גבוהה בחו"ל אם ירצו. מובן שבתכנית הלימודים היה גם מקום נרחב להנחלתם של ערכים לאומיים, ולצד לימודים כלליים ורכישת שפה אירופית למדו עברית, תנ"ך והיסטוריה עם דגש לאומי.

המתח בין היסוד העולמי־קוסמופוליטי ובין היסוד המקומי־פטריוטי מאפיין גם את מערכת החינוך שלנו כיום, אך הוא שונה.

בוגר אינטרנט

פרופ' אניטה שפירא, היסטוריונית של התנועה הציונית ותנועת העבודה: "האבות המייסדים של התנועה הציונית רצו קודם כול אדם צעיר מסור לכלל, אדם ששם את האינטרס הכללי לפני האינטרס הפרטי. הבוגר הרצוי של אז היה אדם שחי על פי עקרונותיו. לא היה מספיק להאמין במשהו, היה צריך לבצע אותו בחיי היומיום. בראש סולם הערכים עמדה ההגשמה בקיבוץ, שכן החיים בקיבוץ משמעותם סינתזה בין המטרה הלאומית של יישוב הארץ לבין המטרה הסוציאליסטית האוניברסלית של חיים שוויוניים ושיתופיים. הרומנטיקה של עבודת אדמה נשמרה כיסוד של התנועה הציונית עד זמן מאוחר יחסית. גם כשרוב היישוב גר בערים וחינך את ילדיו להשכלה המותאמת לחיי העיר, הרומנטיקה של החקלאות המשיכה לככב. בחוק השירות הצבאי הראשון אף נאמר שהצעירים צריכים ללכת לשנת עבודה בחקלאות. העניין הזה לא יושם, אבל זו הייתה האידאה. הבוגרים הרצויים היו צעירים שהיה להם זיק של תום בעיניים, שלא קולקלו על ידי מאוויים קפיטליסטיים אלא דאגו בראש ובראשונה לכלל, ולא לשיפור רמת החיים החומרית שלהם".
מתי נזנחו הערכים החינוכיים האלה?

"הביקורת המפורשת על החינוך לערכים האלה התחילה בשנות השבעים של המאה העשרים. ס' יזהר עשה דוקטורט בחינוך בשנות השבעים, ומיד התחיל לכתוב מאמרים נגד החינוך לערכים. החינוך לערכים קיבל דימוי של אינדוקטרינציה שהמדינה מנסה לעשות לצעיריה. יזהר ואחרים שפכו במידה מסוימת את החינוך עם המים. כל הנושא של לחנך תלמיד לאור דמות אידאלית מסוימת ירד מהפרק. היום רואים את החסר. גדל כיום דור שטחי שמקבל את עיקר החינוך שלו מהאינטרנט".

אפשר לחזור לחינוך לערכים?

"אין היום מישהו שמרים את הדגל הזה כמו שעשו בשעתם ברל כצנלסון ויצחק טבנקין, שהיו בעצם מחנכים שביקשו לעצב את דור העתיד. כיום החינוך תלוי בעיקר במורים. אם הם ירצו לשנות את המציאות הזאת, ייתכן שיוכלו לעשות משהו. אבל שינוי לא יקרה על ידי הטפה ב'שעת מחנך', אלא על ידי דוגמה אישית שמקרינה יושר ועמידה על עקרונות. אני רואה פה ושם התעוררות ציבורית והתחלות. ייתכן שמהן יצמח חינוך משמעותי יותר".
•••
פרופ' יובל דרור, היסטוריון של החינוך העברי: "היסוד הלאומי נשמר בחינוך העברי גם בשנות המדינה הראשונות, בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. תכניות הלימודים היו פטריוטיות, והבליטו את הציונות וגאולת העם היהודי במדינת ישראל. הדגש היה על אהבת המולדת ונאמנות למדינה. עם זאת, בעיקר בשנות השישים, כבר אפשר לראות תכנים חינוכיים שאינם רק לאומיים אלא גם הומניסטיים־אוניברסליים. אחרי מלחמת ששת הימים יש חזרה ליותר דגש על חינוך יהודי. במעבר לעשורים של שנות השבעים והשמונים מפציעה התודעה הרב־תרבותית, ומתעוררת הכרה גם בחשיבות של המורשות השונות שהגיעו לחברה הישראלית וחיות בה. הכיוון הזה מתחזק בשני העשורים האחרונים, אשר מתאפיינים בסקטוריאליות דתית ועדתית הולכת וגוברת. בעידן הפוסט־מודרני, כאשר החברה מתפצלת לפרודות, יש צורך ללכת בכיוונים אוניברסליים יותר. כיום יש חשיבה גם על הכלים שהבוגרים יזדקקו להם בעתיד, למשל תחומי ידע בשפת המחשב ופיתוח של יכולות אורייניות".

באיזו מידה התרחש במערכת החינוך לתקופותיה דיון שיטתי בדמות הבוגר?

"היה דיון כזה, ער יותר או פחות, אך רוב השיח החינוכי היה ועודנו מעשי; הוא עוסק בפרקטיקה החינוכית כאן ועכשיו, ולא באידאלים מרוחקים כגון דמות הבוגר הרצוי".

בוגר כלכלי־לאומי

ד"ר אמנון כרמון, מרצה לחינוך במכללות ספיר ובית ברל ועמית מחקר במכון ון ליר בירושלים: "פעם עטפו את הפרקטיקה החינוכית ברטוריקה חינוכית־ערכית על אודות בוגר רצוי 'חלוץ', 'מגשים' או 'סתם' 'אדם ערכי'. היום מערכת החינוך ויתרה על הרטוריקה הזאת, כלומר איבדה את הבושה; אין לה יותר צורך לעטוף את הבוגר הרצוי שלה בערכים כלשהם".

מתי מערכת החינוך "איבדה את הבושה"?

"בשנות התשעים. מראשית היישוב והמדינה עד שנות התשעים של המאה העשרים הייתה דמות הבוגר הרצוי בעיקר לאומית – בוגר המגויס למפעל של בניין אומה וקימומה. הבוגר הרצוי של מערכת החינוך הישראלית היה מי שהפנים את האתוס הציוני והיה לחייל עם מוטיבציה, לעובד יצרני ולאזרח נאמן. האתוס האוניברסלי של ההשכלה לא היה מאוד שוויוני – לא כולם אמורים להיות משכילים ולפנות להשכלה הגבוהה. בראשית שנות התשעים, עם התעצמות תהליכי הגלובליזציה והופעתו של השיח הביקורתי, בימי ממשלתו של יצחק רבין, היה ניסיון ללכת בשני כיוונים ולשלב ביניהם: הבוגר הרצוי הוא פחות לאומי, פתוח יותר לעולם ובעל השכלה רחבה – החיונית לכלכלת הידע המתפתחת. על רקע ביקורת ההסללה של תלמידים מתויגים לבתי ספר מקצועיים צומצם החינוך המקצועי באופן דרסטי. בתוך עשור אחד הפך היחס של אחד לאחד בחינוך המקצועי ובחינוך העיוני ליחס של אחד לשבעה לטובת החינוך העיוני. מהפכת ההשכלה הגבוהה של שר החינוך באותם ימים אמנון רובינשטיין, שעודד את הקמתן של המכללות למיניהן, פתחה את ההשכלה הגבוהה לצעירים משכבות כלכליות־חברתיות שעד אז לא הגיעו אליה. ישראל הפכה למובילה בעולם בתחום ההשכלה העל־תיכונית. בעשור המכריע הזה עבר הדגש החינוכי ממיומנויות יסוד וערכים לאומיים להשכלה עיונית שתאפשר לבוגרי בית הספר להגיע למוסדות להשכלה גבוהה".

האם השינוי הזה היה מקרי ונבע מלחצן של הגלובליזציה וכלכלת הידע או האם הוא לווה בחשיבה שיטתית על דמות הבוגר הרצוי?

"היה ניסיון ללוות את התהליך הזה בחשיבה שיטתית. ניצח עליו פרופ' דוד גורדון, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך בשנים 1992–1996. הוא הזמין ניירות עמדה של מיטב חוקרי והוגי החינוך וגיבש את המלצותיהם בחוזר כ' הידוע – חוזר מנכ"ל מיוני 1996, שעוסק מפורשות בדמות הבוגר הרצוי [ראו מסגרת]. גורדון ביקש להתמודד עם תהליכי הגלובליזציה באמצעות חינוך לערכים אוניברסליים. המגמה הזאת השתנתה עם עלייתן של ממשלות הימין".

אבל מאז הגלובליזציה רק מתעצמת. היא מחייבת התייחסות של מערכת החינוך.

"הגלובליזציה היא גלוקליזציה – היא מעוררת חרדות ותגובות לוקליות טיפוסיות. בישראל התעוררה חרדה – לא בלתי רציונלית לגמרי – שהגלובליזציה מחלישה את הצביון הלאומי־יהודי; צעירים לא יתגייסו לצבא ואזרחים יהגרו למקומות בטוחים יותר. כצפוי, ממשלות הימין נענו לחרדה הזאת וניסו לחזק את החינוך הלאומי בקרב קבוצת הרוב המאוימת – מבפנים ומבחוץ. מבחוץ על ידי תרבות הגלובליזציה והאמריקניזציה, ומבפנים על ידי היחלשות מדינת הלאום והתחזקות קבוצות מקומיות שאינן מוכנות להיות חלק מכור ההיתוך ודורשות אוטונומיה – למשל ש"ס והערבים. תחושת האיום הזאת החזירה את מערכת החינוך ליסוד המקומי, היהודי־ציוני.

"אל החרדה התרבותית מתלווה חרדה נוספת – כלכלית; בכל רגע אנחנו עומדים לאבד את היתרון הכלכלי היחסי שלנו. כדי שהמדינה תוכל לעמוד בתחרות הכלכלית הגלובלית, לבוגרים שלנו צריך להיות יתרון יחסי. החשיבה החינוכית עברה תהליך של 'כלכליזציה' – מערכת החינוך נתפסת כמשאב כלכלי לצורך שיפור היכולת התחרותיות של המדינה".

איך התרחש התהליך הזה?

"בשנת 1996 עולה הליכוד לשלטון ואנחנו חוזרים לדמות בוגר לאומית יותר. אל הדמות הזאת נוסף ממד חדש – הצלחה במבחנים הבינלאומיים. ב־1999 השתתפה ישראל לראשונה במבחני 'טימס', והישגי התלמידים היו מתחת לממוצע מדינות ה־OECD. במשרד החינוך בראשות השרה לימור לבנת הוחלט להיערך בהתאם ולרכז חלק ניכר ממשאבי משרד החינוך לשיפור ההישגים. בשלב זה דמות הבוגר הרצוי של מערכת החינוך עברה מהדמות של חוזר כ' – בוגר סקרן, רחב אופקים, מחויב וכו' – לדמות של עובד מוכשר בכלכלת הידע הגלובלית. הרטוריקה התאחדה עם הפרקטיקה; החינוך עובד בשירות המדינה וכלכלתה ומייצר לה עובדי ידע. וכדי שעובדי הידע הללו לא ירדו לעמק הסיליקון, יש להקנות להם תודעה לאומית־יהודית. ועדת דברת, שהשרה מינתה ב־2003, עמדה בסימן המעבר הזה.

"שנות כהונתה של יולי תמיר בתפקיד שרת החינוך, בשנים 2006–2009, היו מעין הפוגה במגמה הכלכלית־לאומית הזאת, ומערכת החינוך דיברה על חינוך לאזרחות במדינה דמוקרטית ועל טיפוח החשיבה. תמיר ביקשה לחזור לדמות הבוגר של אמצע שנות התשעים, של רובינשטיין וגורדון. אך לאחר קדנציה 'שמאלנית' קצרה חזר הימין לשלטון, ודמות הבוגר הרצוי כעובד מתוחכם בעל תודעה לאומית חוזרת במהדורה נמרצת יותר. שני דגלים מורמים לראש התורן: הישגים במבחנים לאומיים ובינלאומיים, וזה מגיע עם מושגים כמו 'אחריותיות', 'מדידה והערכה', 'חינוך מבוסס נתונים' וכו'; ופיתוח תודעה ציונית־יהודית בעזרת מקצוע חדש בבית הספר היסודי ('תרבות ישראל ומורשתו'), חיזוק הדגש הציוני בלימודי האזרחות, טיול ל'עיר האבות' ועוד.

"הבוגר הכלכלי־לאומי בא לידי ביטוי בדברים שאמרה מנכ"לית משרד החינוך דלית שטאובר עם קבלת המינוי ב־2011: 'מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להשתרך מאחור בהישגי תלמידיה ואף לא להתמקם באמצע. מדינת ישראל צריכה ואף יכולה להוביל בהישגי בוגריה'. איך נוביל בהישגי בוגרינו? נכין אותם באמצעים שונים למבחנים הבינלאומיים. ראמ"ה – הרשות הארצית למדידה והערכה שקמה ב־2005 – תנצח על כל התהליך הזה.

"עדות נוספת לדמות הבוגר הרצוי החדשה־ישנה היא התפנית בשיח הליבה. עד לפני כעשר שנים תכנית הליבה הוגדרה תשתית משותפת של ידע וערכים. כעת היא תכנית מוכוונת כלכלה – מתמטיקה, מדע, אנגלית ולשון. מקצועות ההומניסטיקה סולקו מהליבה – כלכלת הידע הגלובלית וההישגים המדידים אינם זקוקים להם".

יש לך דרך טובה יותר לחנך בעידן הגלובליזציה?

"תהליכי הגלובליזציה מאתגרים את החינוך והם בהחלט צריכים להשפיע על דמות הבוגר הרצוי. אנחנו זקוקים לבוגרים בעלי הבנה מעמיקה של תהליכים מרכזיים שמתרחשים במדינה ומחוץ לה. אנחנו זקוקים גם לבוגרים המסוגלים לפתח לעצמם תחומי משמעות שיאפשרו להם לממש את עצמם. בית הספר צריך לפתח זהות אישית וחברתית לצד יכולת להשתלב בכלכלת הידע. הפדגוגיה המתאימה להשתלבות בכלכלת ידע היא פדגוגיה שמפתחת כישורי הבנה, עבודת צוות והתמודדות עם בעיות מורכבות. יש לפתח תחום חדש – חינוך לאזרחות גלובלית. דמות הבוגר הרצוי שלי שונה מאוד, כך נראה, מזו של מערכת החינוך הנוכחית".

בוגר אוטונומי, שייך דיאלוגית ומוסרי

פרופ' רוני אבירם, ראש המרכז לעתידנות בחינוך באוניברסיטת בן־גוריון: "אין לנו היום שום מודל חינוכי ברור כפי שהיה בעבר כאשר ערכי הציונות והסוציאליזם עיצבו אנשים – לטוב או לרע. במקום זה יש ערכים שבית הספר עוסק בהם בעיקר באופן סמוי. המסר הוא 'עשו כסף, גם אם צריך לדרוך קצת על אחרים בדרך'. זו למעשה ההצדקה למאמץ העיקרי – הצלחה בבחינות הבגרות. בעבר הייתה הצלחה בבחינות הבגרות מיועדת להבהיר את האידאל שביסוד החינוך – לפתח אדם שיש לו ידע לשמו. זה היה הבוגר הרצוי – אדם עם ידע לשם ידע. כיום החברה אינה מעריכה ידע לשמו ותעודת הבגרות הפכה למכשיר להתקדמות חומרית בחיים. את הריק הקיים ממלאים במסרים מסוג זה כדי לפתות תלמידים ללמוד".

הריק הזה הוא תופעה כלל־עולמית. אולי זו נחמה מסוימת.

"נכון, כל מערכות החינוך בעולם המערבי מתמודדות עם התופעה הזאת, אבל אצלנו האובדן חמור יותר כי עוצמתו חזקה יותר. הנפילה שלנו היא ממקום גבוה יותר – ממערכת חינוך שבנתה מדינה. זו הייתה מערכת שהגיעה להישגים יוצאים מהכלל. תחשבי על זה שכמה אנשים סהרוריים יצרו מערכת חינוך בעברית שמעבירה ביעילות ערכים ציוניים שעל בסיסם קמה מדינה חדשה בתנאים קשים ביותר. נכון, לכור ההיתוך החינוכי היו גם מחירים אבל הוא התיך מתוך כל העולים והמהגרים עַם אחד עם זהות משותפת. במקום זה אימצנו ערכים של עולם נהנתני ודורסני – ועשינו זאת טוב יותר מחברות אחרות שמסורות ארוכות שנים מגוננת עליהן. נפלנו מהמקום הגבוה ביותר למקום הנמוך ביותר.

"מערכת החינוך צריכה לחזור ולטפס לפסגה שממנה התגלגלה מטה, אך זה לא קורה. מערכת החינוך שלנו פועלת על ריק מבחינה תרבותית. יש כיום ניסיונות מלמטה לשנות את המציאות הזאת – תנועת המורים החדשה למשל – אבל מלמעלה לא נעשה דבר. מנהיגי מערכת החינוך רק מעמיקים את הריק. הזרם המרכזי הולך במדבר החינוכי הזה ללא מזון ומים ומעמיד פנים שהכול בסדר".

איך יוצאים מזה?
"קודם כול צריך תפיסת עולם מסודרת. יש להקים חממה חינוכית ולאפשר לכל תפיסות העולם שהן לא אנטי־הומניות או אנטי־ציוניות להציג מודל של פיתוח הבוגר הרצוי. כל קבוצת אנשים שתציע חזון חינוכי מגובש ותעמוד בדרישות מסוימות תקבל מהמדינה רישיון ותקציב. במשך עשר שנים לפחות יאפשרו להם לבחון את החזון בשטח באופן שיטתי ועצמאי לחלוטין מדרישות של המערכת".

מהו החזון שאתה מציע?

"החזון שלי מבוסס על תפיסת העולם ההומניסטית שלי. התשובה שלי על השאלה מהם מאפייני הבוגרים הרצויים מציבה שלושה ערכים: אוטונומיה אישיותית, שייכות דיאלוגית ומוסר.

 אוטונומיה היא הערך העליון של ההומניזם. הרעיון הוא שלכל אחד ישנה זכות לקבוע את דרכו בחיים. האדם האוטונומי מכיר את עצמו, יודע לזהות את הפרופיל האישיותי ואת הפעילויות המשמעותיות, פעילויות שהוא עושה למען עצמו. אם אין לנו פעילויות שגורמות לסיפוק מעצם קיומן אנחנו דנים את עצמנו לאומללות. הכי חשוב בחינוך העתידי זה לסייע לאדם להכיר את עצמו כדי שיוכל למצוא פעילויות משמעותיות וירגיש מלא משום שהוא ממלא את עצמו. אדם אוטונומי יכול לכוון את עצמו ולממש את המטרות שהציב לעצמו. חינוך צריך לפתח בתלמידים יכולת והנעה להגיע לידי מימוש עצמי.

"שייכות דיאלוגית היא הערך השני של הבוגר הרצוי. אדם שייך דיאלוגית הוא אדם שיש לו מוטיבציה ויכולת להיות מחויב לקבוצות חברתיות, מרמת קבוצת הגרעין שלו ועד רמת הלאום. עם זה הוא צריך להיות בעל יכולת ומחויבות לעמוד על העקרונות האישיים שלו, ואם אין בררה גם לעזוב את הקבוצה. זו הדרך לקשר בין אוטונומיה אישיותית לבין היותנו יצורים חברתיים שזקוקים לשייכות ולקבלה של אחרים. זו בעצם המשמעות של המונח 'בילדונג' בגרמנית, שאני מאמץ אותו – פיתוח עצמי של אדם בתוך התרבות שלו.

"הערך השלישי המאפיין בעיניי את הבוגר הרצוי הוא מוסר, שהוא בעיקרו של דבר אמפתיה לאחר והימנעות מפגיעה בו. זה לדעתי המיצוי הקומפקטי והשלם ביותר של ערכים הומניסטיים; זהו לב החינוך הרצוי. התהליכים למימוש החזון הזה פשוטים ובני עשייה. בשנים האחרונות פיתחתי מתודולוגיה מתאימה שאני מנסה ליישם במספר בתי ספר בארץ".

חוזר כ' של משרד החינוך ': קווים לדמותו של הבוגר הרצוי
•
אדם המתאפיין בסקרנות ובהתעניינות אינטלקטואלית שמקורן ברצון להבין נושאים שונים ומגוונים;
••
אדם המסוגל לאתר בכוחות עצמו את המידע ואת הכלים לסיפוק הסקרנות והעניין שלו; אדם העוסק בתחומי העניין האמיתיים שלו, על פי בחירתו;
•••
אדם בעל השקפת עולם ערכית, הניזונה מערכי חברתו ומערכי החברה הכלל-אנושית;
••••
אדם המעורב בחיי החברה הישראלית והנכון לקבל עליו תפקידים ולמלאם מתוך אחריות ומסירות;
•••••
אדם המכיר את שורשיו ואת זהותו ומודע להם והמכיר ומכבד את זהות זולתו.