חינוך מיוחד. למחוננים

נאוה דקל , "חינוך מיוחד. למחוננים " , הד החינוך, יוני 2013 , כרך פ"ז , גיליון מס' 06 , עמוד 92

לד"ר יעל צורן, אחראית לפיתוח מקצועי של מורים באגף לתלמידים מחוננים ומצטיינים במשרד החינוך, ברור שהתלמידים המחוננים זקוקים לחינוך מיוחד: "זו אוכלוסייה מיוחדת שצריכה הוראה מיוחדת. ילדים מחוננים לעתים קרובות סובלים בכיתה הרגילה, והמורים לא תמיד מבינים את הצרכים המיוחדים שלהם. בנים מחוננים לעתים קרובות מפריעים בכיתה כי משעמם להם ואז המורים מוציאים אותם מהכיתה, ובנות מחוננות נוטות להקטין את עצמן ולשתוק כי מקומן בחברה חשוב להן".

משום כך צורן רואה חשיבות מרובה לא רק בפיתוח תכניות לימודים מיוחדות לתלמידים מחוננים, אלא גם בהכשרה מיוחדת של המורים המלמדים בכיתות המחוננים. יש תכניות כאלה באוניברסיטאות תל אביב, בן־גוריון והעברית ובמכללות גורדון ואורנים. באוניברסיטת חיפה יש מסלול לתואר שני בהוראת מחוננים.

שלומית רחמל, מנהלת האגף לחינוך מחוננים, הקימה ועדת היגוי לקידום החינוך למחוננים בישראל – ועדת נבו – שפרסמה את המלצותיה בשנת 2004. פרסום ההמלצות מסמן את תחילת המיסוד של החינוך למחוננים ואת תחילתן של תכניות העשרה מיוחדות למורים. "דוח נבו הוא התנ"ך של טיפוח המחוננים", אומרת צורן, "הגם שהיום, עשר שנים אחרי פרסומו, יש כבר סוגיות ושאלות חדשות".

איך נעשה איתור המחוננים?

ילדים נבחנים בכיתות ב' או ג' במבחן של מכון סאלד. המבחן הראשון ניתן לכלל התלמידים ונבדק על ידי מוריהם. המורים מאתרים מתוך כלל התלמידים את 15 האחוז החזקים ביותר. אלו עוברים מבחן נוסף במכון סאלד המאתר, לפי מפתח אזורי, שני אחוזים מהתלמידים בעלי ההישגים הגבוהים ביותר. תלמידים אלו מוזמנים לתכניות הטיפוח למחוננים. שלושה אחוזים נוספים מוזמנים לתכניות למצטיינים הניתנות אחר הצהריים.

מהי ההגדרה של ילד מחונן?

הגיל הקוגניטיבי צריך להיות לפחות שנתיים מעל לגיל הכרונולוגי. אבל זה לא המדד היחיד ויש כיום מודלים שונים לאיתור. אחד המודלים שאנחנו מתבססים עליהם הוא מודל ההעשרה המשולש, שפיתח פרופ' ג'וזף רנזולי. המודל הזה מדבר על חפיפה בין שלושה מעגלים כתנאי למצוינות – יכולת אינטלקטואלית גבוהה, יצירתיות והתמדה בביצוע מטלות. האגף התחיל במהלך ייחודי בעולם, שנמצא כרגע ברמה של פיילוט – מבחן שיכול לבדוק את כל המאפיינים האלה ולקבוע תקן חדש שיחליף את המבחן של מכון סאלד.
יש ילדים עם מיוחדות כפולה, גם מחוננים וגם עם מוגבלויות?

בוודאי, תלמידים מחוננים בעלי צרכים מיוחדים; למשל, תלמידים עם ליקויי למידה, הפרעות קשב או תלמידים הנמצאים על הרצף האוטיסטי. כיום הם נבחנים בבחינות מיוחדות המותאמות לצורכיהם. גם ילדים למשפחות עולים מאתיופיה, מחבר העמים וכו' נבחנים בבחינות מותאמות.

בנות מצליחות פחות במבחנים. מדוע?.

אכן. מספרן של הבנות המחוננות נמוך משל הבנים המחוננים, אך היחס המספרי משתפר עם השנים. אחת הטענות היא שהן פחות מהמרות על התשובה הנכונה מהבנים, שנוטים לנחש כשהם לא יודעים. היו שנים שעשו העדפה מתקנת לבנות, אבל כיום יש התקדמות ניכרת ביחס שבין בנים לבנות.

אילו מסגרות לטיפוח מחוננים יש בארץ?

יש כיתות למחוננים בתוך בתי הספר הרגילים ויש מרכזים למחוננים שהתלמידים יוצאים אליהם מבתי הספר שלהם פעם בשבוע. המרכזים מיועדים בדרך כלל לתלמידים עד כיתה ט', ויש כיום מרכזים שבהם מפתחים תכניות לימודים גם לבוגרים. בסך הכול יש כיום כשלושים מוסדות חינוך שבהם כיתות מחוננים וכחמישים מרכזים. לכיתות המיוחדות יש קריטריונים ברורים – הן קטנות יחסית, בדרך כלל עד 26 תלמידים, הן מקבלות תקצוב מיוחד לעשר שעות העשרה, המורים המלמדים בהן חייבים לעבור הכשרה מיוחדת ויש עליהם פיקוח וליווי של מדריך מיוחד. כשאין ברשות המקומית כיתת מחוננים, המרכזים הם הצלה לילדים; הם נותנים להם דלק לכל השבוע. הם גם משמשים להם מקום מפגש עם קבוצת השווים, ויש לזה חשיבות רגשית רבה.

ויש גם "מצטיינים".

נכון, זו קטגוריה נפרדת. האגף שלנו, האגף למחוננים ולמצטיינים, מציע טיפוח של מצטיינים בבתי הספר עצמם במסגרת תכנית אמירים. במסגרת הזאת המורים בונים את תכנית ההעשרה בשיתוף עם התלמידים ובעזרת ייעוץ של האגף. יש גם תכניות ל"מחונני על" – הם מקבלים מנחה וחוקרים נושא שמעניין אותם במיוחד.

מה מייחד את תכנית ההכשרה למורים למחוננים?

הכשרת המורים למחוננים בנויה בהתאמה למאפיינים הייחודיים של ילדים מחוננים ולסגנון ההוראה המתאים להם. התכנית עוסקת בהיבטים הקוגניטיביים, החברתיים־ערכיים והרגשיים המיוחדים של המחוננים ובטיפוח יצירתיות. מבחינת דרכי הלמידה אנחנו מדברים על למידת חקר ברמות חשיבה גבוהות ועל למידה עצמית. כל ילד בכיתת מחוננים צריך להכין לפחות עבודת חקר אחת בכל שנת לימודים. בהיבט החברתי־ערכי אנחנו מדברים על המורכבות של המחוננים – על האינדיווידואליזם והתחרותיות מול החשיבות שבנתינה לחברה; על עולם הרגש המורכב שלהם – הפרפקציוניזם והתסכול כשמשהו לא מצליח להם; על התמודדות עם הקשיים שלהם בבית הספר ובבית, למשל עם אחים שאינם מחוננים.

גולת הכותרת של ההכשרה להוראת מחוננים היא בניית תכנית לימודים, יישום והערכה שלה. התפיסה היא שאין תכניות לימוד קבועות למחוננים, והמורה צריך להתאים את התכנית לאוכלוסייה הייחודית שיש לו.

כל מה שאמרת על הוראה ולמידה של ילדים מחוננים מתאים גם לתלמידים "רגילים". צריך להעתיק את המודל שלכם לבתי הספר ה"רגילים", וגם את התקציב.

נכון. הטענה שלנו היא שמה שטוב למחוננים טוב גם לילדים אחרים, אם כי אצל מחוננים הצורך ללמוד באופן עצמאי קריטי יותר. אם לא תלמדי ילדים מחוננים בדרך של חקר את "שורפת" אותם ואת עצמך. אבל זה כמובן טוב גם לתלמידים אחרים. למחוננים חשוב במיוחד שהמורה ישלוט בתחום הדעת כי יש להם ידע וגם זיכרון מצוין, אבל הם צריכים שמישהו יכוון אותם ויעשה להם סדר – וגם זה כמובן חשוב לכלל התלמידים. האמת, הלוואי שכל התלמידים ילמדו כמו תלמידים מחוננים ושכל המורים יקבלו הכשרה כמו מורים של מחוננים.


    לפריט זה התפרסמו 1 תגובות

    כולנו מחוננים ומיוחדים — כל אחד על פי דרכו. בית הספר הדמוקרטי סדברי ואלי ( https://www.youtube.com/watch?v=awOAmTaZ4XI ) מלמד אותנו, את כולנו, דבר אחד יותר מכל דבר אחר: ענווה. כל יום אנחנו מתעמתים עם הבורות שלנו, נאבקים בה, ומכבדים אותה. הכול החל בלמידה על למידה. כאשר נכנסנו לחינוך לראשונה לפני שנים רבות, חשבנו שידענו משהו על כיצד אנשים לומדים. אני זוכר בבירור את ניסיונות ההוראה הראשונים שלי באוניברסיטה. ידעתי את הנושא אשר היה עלי ללמד, וקראתי ספרים על פדגוגיה, פסיכולוגיה, והתפתחות. ישבתי ברומו של העולם – כל כך "מלומד", כל כך מסוגל לתת כל כך הרבה לתלמידי… המציאות באה במנות קטנות. ראשית כל, גיליתי שכל אותם הפנים, להוטים ושמחים למראה, אשר ישבו לפני, כיסו על שעמום עצום ואדישות. אחר כך גיליתי שהם לא הבינו את רוב הדברים אשר אמרתי. "הנה נקודה חשובה", הטעמתי בהדגשה מתהדרת, "והיא מאפשרת לכם הבנה שאיננה בספרי הלימוד". אך אבוי, לשווא. כאשר דפי הבחינות חזרו, כל מה שראיתי הייתה הגרסה של ספר הלימוד שנלמדה בעל פה בקפדנות. השתדלתי עוד יותר, קראתי עוד; מזלי לא השתפר. גיליתי שעמיתי כולם, נאבקו עם אותה הבעיה, אם בכלל היה איכפת להם. לאט לאט תפשתי שהתלמידים פשוט לא ילמדו מה שהם לא רוצים ללמוד, אפילו אם פיזזתי וכרכרתי לפניהם, פיתיתי או שיחדתי אותם, או איימתי עליהם. ואז גיליתי את האמת האיומה, שלמעשה איננו יודעים באמת כיצד אנשים לומדים, ללא כל קשר אם הם מעוניינים או לא מעוניינים בחומר הלמידה. לפעמים, יש לי הרגשה שבתי הספר אשר סביבנו הם הדוגמה הטובה ביותר בעולם לאגדת בגדי המלך החדשים. שנה אחרי שנה, הם ממשיכים, וקוראים לעצמם ספקי ידע, ממציאי חינוך. כאשר כל היתר נכשל, שמים כסף, כמו פלסטר לרפא את הפצעים. אולם זה בקושי משנה את המצב. ילדים ילמדו מה שילמדו, כאשר הם רוצים וכיצד שהם רוצים, ללא קשר כלשהו עם מאמצינו הנעלים. בסדברי ואלי, אני רואה את האמיתה הזו בפעולה כל הזמן. מעולם לא הצלחתי לפענח את הסוד כיצד באמת הם עושים זאת. בתור בית ספר, אנחנו איננו מעמידים פנים שאנחנו יודעים את מה שאיננו יודעים. תפקידנו הוא להיות בכוננות בזמן שהילדים, כל אחד ואחד מהם, בוחרים לעצמם את מסלוליהם המגוונים. אנחנו מעניקים סיוע כאשר מתבקשים לעשות כן. אנחנו עומדים מהצד כאשר איננו נחוצים. ואיזה מגוון שאנו מוצאים באותם רצונות יפים שלהם! פיאג'ה, תודה בטעותך. שלבי למידה? צעדי תפישה אוניברסאליים? דפוסים כלליים ברכישת ידע? הבלים! אין שני ילדים אשר בוחרים באותו מסלול. מעטים דומים ולו במעט. כל ילד הוא כל כך ייחודי, כל כך יוצא מן הכלל, אנחנו מתבוננים בם ביראת כבוד ובענווה. הילדים כולם, לומדים כל הזמן. החיים הם המורה הגדול ביותר שלהם. בעלי התארים, תואר ראשון (.B.A), תואר שני (.M.A), ותואר שלישי (.Ph.D) אשר בצוות, הם שחקני משנה. הילדים משתמשים בילדים אחרים, בספרים, במכשירים, ובמבוגרים, ככל שנראה להם נחוץ. הכלי העיקרי שלהם הוא סקרנותם, אשר דוחפת אותם למצוא, להיות בקיאים, להבין. הם לומדים לראות את העולם, מפני שהם מסתכלים, והם בתוכו. הם אינם יושבים כלואים בחדרים כל היום. הם לומדים ליצור קשר עם אנשים, כי הם במחיצתם של אנשים, מכל הגילים, כל היום. הם לומדים לפתור בעיות, כי זה מחויב המציאות. "האחריות נעצרת פה", הראה השלט על שולחנו של הנשיא טרומן, ו"פה" זה מקומו של כל תלמיד. איש איננו יכול להפקיד ערבות עבורם. התבוננות בילדים מלמדת אותי משהו חדש כל יום. למשל, אנשים אומרים: "תנו לילדים חופש לבחור את פעילויותיהם, והם תמיד יבחרו במסלול הקל. הם לעולם לא יפתחו אופי חזק כדי לעמוד מול הקושי". כאשר אנשים אומרים לי את זה, אני תמיד אומר לעצמי (ולפעמים גם להם, בקול רם), "על איזה ילדים הסתכלתם לאחרונה?" זה בכלל לא מה שקורה במציאות. לרוב, ילדים בוחרים את המסלול הקשה ביותר. לא, זו לא הייתה טעות דפוס. כתבתי, "המסלול הקשה ביותר", והתכוונתי לזה. אינני יודע באמת מדוע זה קורה, אולם אני רואה את זה קורה כל הזמן. כאילו ילדים רואים את נקודות התורפה שלהם כאתגר אשר פשוט יש להתמודד עמו. כך, הילד הגמלוני עושה ספורט כל היום. הילד שפוחד ממתמטיקה לומד חשבון ואלגברה. המתבודד מנסה להתחבר, החברותי לומד להיות לבד. כל סיפור הוא עלילת גבורה של מאבק עילאי ונחישות ברזל. ישנו גם האילוץ של להיות בעל השכלה רחבה. "צריך להכריח אותם ללמוד מעט על הרבה דברים. על הילדים להיות חשופים בבית-הספר. אם תניחו להם, הם יהפכו לצרי אופק". מעולם לא היה נראה לי הגיוני אף היבט מטענה זו. ראשית כל, ישנה היהירות שבדבר, לחשוב שאתה או אני או איזושהי סוללה של מומחים יוכלו לבחור מתוך האוקיינוס הרחב של הידע האנושי את השילוב הנכון של טיפות שעל כל אחד לגמוע. שנית, זוהי תמימות לחשוב שילדים בימינו, בארץ זו, בתקופה של אמצעי התקשורת ההמוניים אשר מפציצים אותנו, אינם חשופים יום ולילה ליותר ממה שאנחנו יכולים להעלות על דעתנו. אותם אנשים אשר מתלוננים על צרות אופקים יכולים למחרת להתלונן על חשיפת-יתר ועל עודף גירויים. ולבסוף, קיימת ההנחה שזה רע להיות צר אופק. רע למי למוצרט? לאיינשטין? לאחים ווילבור ואורוויל רייט? גיבורינו הלאומיים המפורסמים ביותר מהוללים על מסירותם בעלת התכלית האחת לרעיון מסוים זה או אחר. האם זה מה שנקרא להיות בעל השכלה רחבה? הכול חוזר לענווה. החכם ביותר מביננו הוא רק טיפ טיפה פחות טיפש מהטיפש ביותר שבנינו. הניחו לילדים להיות. הם ילמדו כל מה שעליהם ללמוד, ויותר מזה, אם לא נתערב, אלא אם כן וכאשר הם יפצירו בנו לעשות זאת, ורק אז. ["למידה", "סוף סוף חופשי, בית הספר סדברי ואלי", דניאל גרינברג, 1987.] http://books.google.com/books?id=es2nOuZE0rAC&pg=PA91&dq=LEARNING+FREE+AT+LAST+SUDBURY+VALLEY+SCHOOL&hl=en&ei=RpggTfr6M5O2hAez7pm3Dg&sa=X&oi=book_result&ct=result&resnum=1&ved=0CCsQ6AEwAA#v=onepage&q&f=false

    פורסמה ב 11/05/2015 ע״י דוד
    מה דעתך?
yyya