שונות, אחרות וגזענות במערכת החינוך בישראל

מקור וקרדיט: הבלוג של ד"ר אריה קיזל

נער הומוסקסואל ונערה לסבית המצוים בארון ואינם חושפים את הזהות המינית שלהם בפני חבריהם וחברותיהם. הם אינם חושפים את מי שהם בגלל חשש כבד. החשש אינו להיות מי שהם אלא בגלל החשש כי יסומנו כ"שונים".

החשש שלהם מועצם על ידי מערכת החינוך, בפילוסופיה החינוכית שלה, בשפה, בשיח, בקביעות. נערים ונערות אלה מסומנים כ'שונים' מגיל צעיר בשלל פרקטיקות. לפיכך השונות שלהם כל כך מפחידה, בעיקר אותם אבל גם את חבריהם וחברותיהם אשר ביניהם יש עוד כמה "שונים" ו"שונות", 10 אחוזים לפי המחקר.

אני מבקש לפתוח בטענה: ההבנייה של הגזענות נשענת על חוסר הרצון להכיר באחרות. יותר מכך – ההבנייה של הגזענות מבוצעת תחת טרמינולוגיה המבצעת לגיטימציה ל"שונות" אשר בעצם היא היא בסיסה של הגזענות.

אחד ממאפייני הגישה הקלאסית בחינוך ההומניסטי – היא ההיררכיה. ישנו 'ראוי יותר' ו'ראוי פחות', ישנו 'טוב יותר' ו'טוב פחות'. להיררכיה זו ישנה שלל מאפיינים חיוביים אבל גם שלל מאפיינים שליליים שעליהם אני מבקש לעמוד היום.

אותה היררכיה מעמידה אנשים, קבוצות, נרטיבים, אמונות וכד' – מעל האחרות.

היא מבצעת הצדקה של אותה העמדה היררכית בשורה של פרקטיקות חינוכיות אשר נועדו לקבע תודעה – אשר בעיני הופכת לכלא קונספטואלי של המלמדים והלומדים – לפיה נכון לבצע את ההיררכיה.

הגבוה, מכאן גם הראוי, בחברה הישראלית (אבל גם בכל חברה שאינה מקפידה בבחינה ביקורתית של אותה היררכיה) הוא הנכון. ומהו הנכון? הנכון הוא המקום שאליו אנו שואפים. אם תרצו - וכדי להיות מחובר בהחלט למערכת החינוך - "דמות הבוגר הרצוי", כזה ש"יודע" – יודע את הידע הנכון (הלגיטימי, בלשונו של מייקל אפל), המוסרי, שיביא להצלחה. הוא גם יודע את הערכים – כלומר לפחות יודע אותם ברמת אמירה (וכאן תיכנס משטרת הפוליטיקלי קורקט ותדייק ותבצע מעקב צמוד ומוקפד ותטעה את כולנו לחשוב שאם אנו מדברים נכון, אנחנו גם חושבים נכון – או לפחות חושבים פוליטית נכון וזו כמובן שטות מוחלטת). כלומר, אותו יודע, בקצה ההיררכיה הוא האדם הנכון – הוא הראוי – הוא המתפקד "נורמטיבי" (לפיכך הוא גם הנורמלי). יש לו צורה ויש לו דמות וניתן וראוי להידמות אליו.

מכאן שכל מה שלא נמצא בהלימה לאותו אידיאל – צורה אם נגייס את אפלטון – הוא שונה. השונה מאיים על הנכונים. הוא מאיים עליהם יום יום ושעה שעה משום שהוא מציב בפניהם את המראה המגדילה.

גם אם הוא מיעוט, גם אם הוא בטל בשישים, הוא איום.

הוא מאיים על הלכידות הפנימית, על קורפוס האמונות, הדעות, הפעולות הפוליטיות, הצורות - בבחינת מראה והתנהגות.

להמשך המאמר המלא של ד"ר אריה קיזל