המאמר מציג ממצאי מחקר שבחן את תפיסותיהם של מורים באשר להערכתם הרצויה. 1,554 מורים מילאו שאלון כמותי מקוון. רוב המשיבים ראו בהערכה מעצבת (שיפור ופיתוח ההוראה) כמטרתה העיקרית של הערכת מורים. רובם סברו ששני גורמים עיקריים צריכים להיות מעורבים בתהליכי ההערכה המעצבת – המורה עצמו ומנהל בית הספר. ככל שהמורים תפסו את תרבות ההערכה בבית ספרם כגבוהה יותר, הם נטו לראות את הקריטריונים כחשובים יותר להערכה מעצבת. ניתן למקם את תפיסותיהם של המורים באשר למודל ההערכה הרצוי על הרצף שבין תפיסה קונסטרוקטיביסטית לבין תפיסה פוזיטיביסטית.

על רקע התקדמות תהליך האקדמיזציה של המוסדות להכשרת מורים ומעברם לחסות אקדמית ולתקצוב הוועדה לתכנון ותקצוב של המועצה להשכלה גבוהה, גברו הדרישות לפיתוחו האקדמי של הסגל העובד במכללות להוראה. בתגובה לדרישות אלו נוקטות המכללות להוראה פעולות שונות שמטרתן פיתוח היכולת המחקרית של הסגל העובד במכללות לחינוך. הן משקיעות בנושא משאבים רבים החל בהקצאת שעות למחקר נוסף להוראה וכלה בהקצאת כספים לתרגום, עריכה ונסיעה לכנסים; הן מקיימות כנסי מחקר מקומיים, מפיקות כתבי עת ומציעות במות שונות לפרסום ויצירה. מתוך הבמות השונות אפשר לציין את הקמתן של מסגרות קהילתיות ללמידה המאפשרות לסגל במוסד קיום שיח אינטלקטואלי והזדמנויות למחקר משותף ולכתיבה האקדמית. מכללת סמינר הקיבוצים נקטה את כל הפעולות שהוזכרו, ובהן גם את הקמתן של קהילות למידה מקצועיות. על רקע הקמתן של קהילות הלמידה של מורי המורים במכללה היה עניין גדול לבחון מקרוב אחר פעילותן והשפעתן (רות זוזובסקי, אירית לוי-פלדמן, ניר מיכאלי).

בישראל, מאז שנה"ל תשס"ט, התקיימו מספר תכניות "חלופיות" להכשרת מורים: התכנית להכשרת מורים למתמטיקה ולמדעים (תשע"א), התכנית להכשרת מורים לאנגלית (תשס"ט), התכניות להכשרת מהנדסים להוראה (תשע"א ותשע"ג), התכנית להכשרת מורים למדעים וטכנולוגיה בחטיבת הביניים (תשע"ג) והתכנית המואצת להכשרת גננות (תשע"ג), אשר נפתחה בעקבות המלצות ועדת טרכטנברג להרחבת מסגרת חינוך החינם לילדים מגיל שלוש. לקראת שנה"ל תשע"ג הזמין משרד החינוך מחקר שיבחן את התכניות האלה (תכניות ההכשרה המיוחדות להוראת המקצועות הנדרשים שהתקיימו מתשס"ט ועד תשע"ג) וגם את תכנית ההכשרה החדשה המתקיימת במספר מכללות להכשרת מורים בישראל מאז תשע"א, התכנית לתואר שני בהוראה, ה-M.Teach, כחלופה לתכניות ההכשרה המסורתיות. דוח זה מציג את המחקר שנערך על כל התכניות החלופיות (נעמי פייגין, פנינת טל, רחל טלמור, אירית לוי פלדמן, ברברה פרסקו, חגי קופרמינץ, בתיה בר-לב).

ניתן לסכם ולומר כי למרות שההערכה בחינוך השתנתה והתפתחה עם השנים, השינויים וההתפתחויות הללו אינם תמיד באים לידי ביטוי במוסדות האקדמיים ובכללם במכללות לחינוך. ההערכה בחינוך אינה מתמקדת, כבעבר, בבחינת תפוקות ותוצרים בלבד אלא מתייחסת להיבטים נרחבים של מושא ההערכה, הכוללים גם את בחינת הצרכים, ההקשר, התהליכים, המדיניות, הסביבה החברתית-פוליטית ועוד ( אירית לוי-פלדמן).

הכשרתם של פרחי הוראה בארץ ובעולם נעשית בשני סוגי מוסדות: מוסדות מחקריים ומוסדות הוראתיים. בישראל החלוקה הזו ברורה וחד-משמעית: היא מוגדרת בהנחיות המועצה להשכלה גבוהה, ולפיהן קיימת הבחנה בין "אוניברסיטה" לבין "מכללה להכשרת עובדי הוראה". אם כן, ההכשרה להוראה נעשית בארץ בשני סוגי המוסדות – במכללות לחינוך בעלות האוריינטציה ההוראתית-פדגוגית, כמו גם באוניברסיטאות בעלות האוריינטציה המחקרית. מטרות המחקר היו: א. להשוות בין רכיבי דמות המורה הראוי שמדגישים מכשירי המורים במכללות לחינוך ובאוניברסיטאות.ב. להשוות בין רכיבי דמות המורה הראוי שמדגישות שלוש הקבוצות הבאות: מרצים מן הפקולטות הדיסציפלינריות באוניברסיטאות, כאלה המעורבים בעקיפין בהכשרה להוראה; מרצים מבתי הספר לחינוך באוניברסיטאות, כאלה המכשירים מורים באופן ישיר; ומרצים מן המכללות לחינוך (לוי-פלדמן, אירית ודוד נבו ).