שאלת החינוך לפטריוטיות עולה לנוכח הגלובליזציה, בעיות סביבתיות המחייבות פתרונות כלל-עולמיים, היחלשות מדינות הלאום, הגידול בשיעורי ההגירה והתחזקותה של הרב-תרבותיות.דין זה רלוונטי במיוחד לישראל, חברה מפוצלת בין כמה שבטים יריבים שלכידותה החברתית מתערערת.התפישה הקוסמופוליטית, שמזוהה עם הוגים כעמנואל קאנט ומרתה נוסבאום, מבקשת להנחיל לתלמידים ראייה המקדשת את המשותף לכל בני האדם, את הסובלנות, השוויון וההתחשבות באחר – ולא את הייחודיות הלאומית, האתנית או הדתית שלהם. קוסמופוליטים רבים מאמינים כי חירות ושוויון חיוניים למימוש האישי של הפרט, שהוא ערך חשוב בעיניהם.

המפתח לשיפור משמעותי בטיב החינוך נעוץ בהיבט מהותי של אתיקה מקצועית: במהפך בדימוי העצמי הפרופסיונלי של המורים ובכינונה של ריבונות חינוכית חדשה. על המורים לא לראות עוד את עצמם כסוכני חִברות פסיביים של בעלי הכוח בחברה ובתרבות, אלא כמובילים אוטונומיים של שליחותם המקצועית. על המורים לשחרר את עצמם מן ההתניה המסורתית של נאמנות עיוורת לממסד הדתי, לשלטון הפוליטי, לסנטימנטהלאומני או לתחרות הכלכלית, ובמקום זאת להגשים את התכלית המהותית של עיסוקם המקצועי ולהתייצב בנחישות לצד הדורות הצעירים: להעמיד בראש מעייניהם את שלומם, התפתחותם וכבודם של התלמידים, ולקדם אותם לחיים אוטונומיים ומלאים של משמעות, הגשמה עצמיתושותפות פורייה והוגנת במעגלי התרבות והחברה (נמרוד אלוני).

מאמר זה דן בקושי של המיעוט הערבי בישראל ליישב את זהותו הלאומית עם תביעת משרד החינוך מכלל בתי הספר, ובהם הערביים, להנחיל את ערכי הציונות ולאמץ את הגדרת המדינה כדמוקרטית ויהודית. המחברים סוקרים את מעמדה הייחודי והאנומלי של מערכת החינוך הערבית, ומראים כיצד מקשה מעמד זה על הערבים בישראל לעצב ולגבש את זהותם באופן שוויוני התואם את צורכיהם. לימודי האזרחות בחברה הערבית הם דוגמה בולטת למתח שבין לימוד תולדות ארץ ישראל לבין הזהות התרבותית והלאומית של התלמיד הערבי. באווירה זו, טוענים המחברים, רווחת בקרב מורים במערכת החינוך הערבית "תרבות של שתיקה", דהיינו, הימנעות מעיסוק בנושאים פוליטיים ולאומיים במסגרת כיתתית. עם זאת, הכותבים מראים שעל אף העובדה שבתי הספר הערביים מתנהלים בתוך סבך אילוצים פורמליים ובלתי פורמליים הגורמים למנהלים ולמורים לתמרן בתוך מרחב מצומצם למדי של פעילות מותרת, יש בידיהם דרכים יצירתיות לטיפוח הזהות הלאומית הערבית-הפלסטינית. עקב סיטואציה מורכבת זו, מוצאים עצמם מחנכים בחינוך הערבי נקרעים בין דרישות המדינה לדרישות החברה הערבית, בעיקר בכל הנוגע לזהות העצמית שלהם כבני הלאום הערבי-הפלסטיני (ח'אלד עראר ופאדיה אבראהים).

בשלהי 2013 פרסם מכון מופ"ת קול קורא להקמת צוות חשיבה בנושא: "חילוץ ההוראה מהמשבר המובנה בתוכה". הצוות התחיל את פעילותו בתחילת הסמסטר השני של שנת 2014, וקיים ארבעה "מפגשי היכרות". במפגשים אלה היה על כל חברה וחבר להציג את "האני מאמין" שלה/ו ביחס לחילוץ ההוראה מהמשבר, נקודת מבטה/ו ביחס ל"בעיה המשברית", תפיסתה/ו את מהות "הלמידה המשמעותית", ומודל ל"סדר יום בית-ספרי" ("מערכת השעות") המועדף עליה/ו. לכל נושא הוקדש אחת לחודשיים מפגש בן שלוש שעות, ואחרי כל פרזנטציה נערך דיון במליאה. תקצירי הפרזנטציות והדיונים סוכמו בארבעה פרוטוקולים, ובהתבסס עליהם נכתב נייר עמדה שמטרתו לשמש בסיס רעיוני לחילוץ ההוראה מהמשבר. בנייר עמדה זה ננמק את טענתנו בדבר המשבר המובנה בהוראה, ונציע את תוכני השינוי הפדגוגי והארגוני הנדרשים לחילוץ ההוראה מהמשבר (עמיקם מרבך, טלי רובוביץ-מן, מירי גולדרט, שושי רייטר, אברהם פרנק).

מורים וחוקרי חינוך רבים טוענים לחשיבות הגישה של "חינוך רלוונטי תרבותית" (Culturally relevant education). בנבדל מרב-תרבותיות בחינוך צמחו שני כיוונים חשובים אחרים: האחד – מיקוד בעבודת המורה ב"הוראה נענית-תרבות" (Culturally responsive teaching); השני – מיקוד בעמדה ובפרדיגמה שנוקט המורה ב"פדגוגיה רלוונטית-תרבותית" (Culturally relevant pedagogy). חרף מתיחת קו בין הוראה לבין פדגוגיה, שני הכיוונים מדגישים צדק חברתי וכיתה כאתרים לשינוי חברתי. כסינתזה של כיווני מחקר משלימים אלה הממוקדים בהוראה אפקטיבית לתלמידים שונים, הכותבים מתייחסים למושג כולל – "חינוך רלוונטי תרבותית". הם מציגים ארבעה סמנים (Markers) של "חינוך רלוונטי תרבותית" ומנתחים על פיהם כ-40 פרסומים המפורטים בסקירה (Aronson, B., & Laughter, J).

המסה של נעמי שמואל בוחנת באופן ביקורתי את העיסוק בפערים ואת כוחה המנציח של התפיסה בדבר קיומם של פערים מהותיים בין קבוצות. הכותבת מדגימה את טענתה באמצעות בחינה קרובה של אחד הנושאים הבוערים ביותר בשיח החינוכי הישראלי: החינוך של תלמידים יוצאי אתיופיה. הכותבת מצביעה על תהליכים של גזענות תרבותית מוסווית המניחה הבדל מהותי ולא ניתן לשינוי בין פרטים מרקע שונה. לטענתה, שיח חברתי וחינוכי על פערים תרבותיים קשיחים עשוי לשמר גזענות זו ולתרום בלא יודעין להנצחתה. לכן שמואל מציעה חלופה לשיח זה, הממוקדת ב"מעברים". עיסוק במעבר בין-תרבותי מסיט את תשומת הלב ממאפייניהם האישיים של בני אדם אל עבר ההקשר הרחב שבו מתעצבת זהותם של פרטים וקבוצות (נעמי שמואל).