המפתח לשיפור משמעותי בטיב החינוך נעוץ בהיבט מהותי של אתיקה מקצועית: במהפך בדימוי העצמי הפרופסיונלי של המורים ובכינונה של ריבונות חינוכית חדשה. על המורים לא לראות עוד את עצמם כסוכני חִברות פסיביים של בעלי הכוח בחברה ובתרבות, אלא כמובילים אוטונומיים של שליחותם המקצועית. על המורים לשחרר את עצמם מן ההתניה המסורתית של נאמנות עיוורת לממסד הדתי, לשלטון הפוליטי, לסנטימנטהלאומני או לתחרות הכלכלית, ובמקום זאת להגשים את התכלית המהותית של עיסוקם המקצועי ולהתייצב בנחישות לצד הדורות הצעירים: להעמיד בראש מעייניהם את שלומם, התפתחותם וכבודם של התלמידים, ולקדם אותם לחיים אוטונומיים ומלאים של משמעות, הגשמה עצמיתושותפות פורייה והוגנת במעגלי התרבות והחברה (נמרוד אלוני).

בישראל המדען הראשי במשרד החינוך אמון על אישור ההיבטים האתיים של מחקרים הנערכים בשדה החינוכי. כרגולטור, המדען הראשי נדרש לבדוק בקשות רבות של חוקרים המבקשים היתר לאסוף נתונים בקרב תלמידים וצוותי החינוך בגני הילדים ובבתי הספר. העומס של הבקשות הוביל מהלך של הרחבת מעורבות המוסדות האקדמיים בבדיקה ושל דיון בהיבטים האתיים של מחקרים בתחום החינוך באמצעות ועדות אתיקה מוסדיות. פעילות הוועדות מוסדרת בחוזר מנכ"ל עה/9(ב) שפורסם במאי 2015. על פי הנחיות המדען הראשי של משרד החינוך, יש לצרף לבקשות להיתר לביצוע מחקר המוגשות לו המלצה מטעם ועדת האתיקה המוסדית. איסוף מידע שאינו מתלמידים או על אודותיהם ב-15 מסגרות חינוכיות לכל היותר אינו מחייב אישור מטעמו, וניתן להסתפק באישור של ועדת האתיקה המוסדית ושל מנהלי המסגרות החינוכיות שבהן המחקר נערך. כמו כן, הנחיות המדען הראשי ממליצות שוועדת אתיקה מוסדית תתמנה על ידי ראש המוסד, ויכהנו בה לא פחות משישה חברי סגל, ובהם משפטן, פסיכולוג, איש חינוך ואנשי סגל בכירים המייצגים דיסציפלינות רלוונטיות למחקרים הקשורים לשדה החינוך. הנחיות אלו עוררו את הצורך של מכון מופ"ת כמו גם של המכללות להוראה להקים ועדות אתיקה מוסדיות (עינת גוברמן, רינת ארביב-אלישיב).

מאמר זה דן בקושי של המיעוט הערבי בישראל ליישב את זהותו הלאומית עם תביעת משרד החינוך מכלל בתי הספר, ובהם הערביים, להנחיל את ערכי הציונות ולאמץ את הגדרת המדינה כדמוקרטית ויהודית. המחברים סוקרים את מעמדה הייחודי והאנומלי של מערכת החינוך הערבית, ומראים כיצד מקשה מעמד זה על הערבים בישראל לעצב ולגבש את זהותם באופן שוויוני התואם את צורכיהם. לימודי האזרחות בחברה הערבית הם דוגמה בולטת למתח שבין לימוד תולדות ארץ ישראל לבין הזהות התרבותית והלאומית של התלמיד הערבי. באווירה זו, טוענים המחברים, רווחת בקרב מורים במערכת החינוך הערבית "תרבות של שתיקה", דהיינו, הימנעות מעיסוק בנושאים פוליטיים ולאומיים במסגרת כיתתית. עם זאת, הכותבים מראים שעל אף העובדה שבתי הספר הערביים מתנהלים בתוך סבך אילוצים פורמליים ובלתי פורמליים הגורמים למנהלים ולמורים לתמרן בתוך מרחב מצומצם למדי של פעילות מותרת, יש בידיהם דרכים יצירתיות לטיפוח הזהות הלאומית הערבית-הפלסטינית. עקב סיטואציה מורכבת זו, מוצאים עצמם מחנכים בחינוך הערבי נקרעים בין דרישות המדינה לדרישות החברה הערבית, בעיקר בכל הנוגע לזהות העצמית שלהם כבני הלאום הערבי-הפלסטיני (ח'אלד עראר ופאדיה אבראהים).