מחברת המאמר מאמינה שלמדעי המוח יש פוטנציאל לשפר את דרכי ההוראה והלמידה, אבל שאפשר לממש את הפוטנציאל הזה רק על ידי האנשה של השפה הטכנית ביותר של מדעי המוח. לדוגמה, באמצעות מדעי המוח, אנו מתחילים להבין מדוע רבים מהתלמידים מציגים ביצועים גרועים בבחינות כאשר אנו בטוחים למדי שהם יודעים את החומר.

מה מתרחש במוח כשאנו לומדים ומלמדים, מרגישים ומחליטים? בעשורים האחרונים ההתקדמות במדעי המוח פתחה צוהר אל תוך המוח המרגיש, הלומד והחושב. אנו יכולים לראות בזמן אמת כיצד נוצרים קשרים בין תאי עצב, איך נוצרים הזיכרונות, מה הם המנגנונים המוחיים שבבסיס המוטיבציה, ולהבין את הקשרים ההדוקים בין רגש ללמידה. לתגליות החדשות יש בשורה גם לעולם החינוך.

תודעה, מוח וחינוך (Mind, Brain and Education; MBE) הוא שדה מחקר בינתחומי הבוחן את ההשלכות של ממצאים ממדעי המוח על חינוך, הוראה ולמידה. שדה זה כולל מחקר בדיסציפלינות שונות, כמו פסיכולוגיה, ביולוגיה, קוגניציה, מדעי המוח וחינוך, ומטרתו ליצור ידע אינטגרטיבי מהקשרים ביולוגיים, התנהגותיים וחברתיים. המאמר מצביע על מספר אתגרים בשדה מחקר חדש זה וקורא לבעלי העניין המעורבים לפתח גישה בינתחומית לתרגום הידע ולפיתוחו.

המחקר הנוכחי ערך השוואה בין קבלת החלטות של מנהיגי חינוך לבין ממצאי מחקרים ממדעי הלמידה. באמצעות סקירת ספרות נבחנו נקודות המבט השונות, זו של מנהיגי חינוך וזו של מדעי למידה, ביחס לנושאים חשובים בחינוך. ממצאי המחקר הראו שסדרי עדיפויות של מנהיגי חינוך אינם זהים לאלה של חוקרי למידה. מנהיגי חינוך אינם משתמשים באופן עקבי בנתונים ממדעי הלמידה, בשל סיבות שונות, ביניהן ניסוח הבעיה, סדרי עדיפויות, הצורך להיכנס לטריטוריה לא מוכרת של מחקר הלמידה והעדר נגישות טבעית לידע שמייצרים מחקרי הלמידה.

חקר המוח וחינוך חולקים בינהם תחומי עניין משותפים הנוגעים לנושאים מרכזיים בחינוך ולמידה. למרות נושאי העניין המשותפים, אין עדיין בנמצא שיתוף פעולה פורה בין התחומים ולעיתים נדמה שלא ניתן לגשר על הפער ביניהם. שני תחומי הדעת מפותחים, לכל אחד יש את הפילוסופיה, השיטות, הנחות היסוד, ההדגשים והשפה הייחודית לו. ובהעדר שפה משותפת, הנשענת על ידע משותף, התקשורת קשה. בהיות שני תחומי הדעת מפותחים ומקיפים, לא ניתן לצמצם אף אחד מהם למשנהו. שהרי המורה הטוב ביותר אינו בהכרח חוקר המוח הטוב ביותר, וחשוב יותר, חוקר המוח הטוב ביותר אינו בהכרח המורה הטוב ביותר. מה אם כן יכול להיות היחס בין התחומים, ואיך ניתן ליצור נירו-פדגוגיה? (אהוד נורי, יעל עדיני, אבי קרני).

בעוד שהטכנולוגיה הדיגיטלית עשויה לסייע בחינוך לאזרחות, היא גם דורשת פדגוגיה מסוג מסורתי יותר, כזו המאופיינת על ידי אינטראקציות ניסיוניות ומוחשיות בין מורים ותלמידים. המחברים עושים שימוש בתיאוריה פדגוגית, תיאוריה דמוקרטית, פסיכולוגיה אבולוציונית, ומדעי המוח כדי להדגיש את החשיבות המכרעת של אינטראקציות ניסיוניות ומוחשיות אלה, ואת הקשר שלהן לאתגר של דמוקרטיה בת-קיימא בזמננו (Tarrant, Seaton Patrick; Thiele, Leslie Paul, 2014).

דניאל ווילינגהם מגשר בין מחקרי מוח וקוגניציה לבין הוראה וללמידה בעזרת כתיבה חכמה וידידותית. הוא מציע למורים לבסס את ההוראה שלהם על ממצאים מחֵקר המוח והקוגניציה (יורם הרפז).

תלמידים לוקים בידיעה כוזבת: חושבים שהם יודעים ומבינים אך אינם יודעים ומבינים , הם מפסיקים ללמוד ולהתכונן לבחינה – ונכשלים הם חושבים שהם יודעים ומבינים בגלל שתי תופעות: היכרות ונגישות חלקית , יש דרכים לעזור להם להתגבר על הידיעה הכוזבת מסקנה: להטיל על התלמידים משימות שיסייעו להם להתגבר על הידיעה הכוזבת ( דניאל ווילינגהם) .

פרופ' יאיר נוימן ( ראש המחלקה לחינוך באוניברסיטת בן־גוריון, הוא חוקר רב־תחומי המפרסם ספרים ומאמרים במיטב ההוצאות וכתבי העת) . מדבר על שלושה סוגים של הבנה: סימבולית־פורמלית, פרשנית ואסתטית. "צריך ללמד תלמידים חשיבה רציונלית בריאה", הוא אומר, "שידעו לאתר טיעונים, לבקר טיעונים ולהמציא טיעונים. תרבות הטמטום שמקיפה אותנו ונתמכת על ידי רוח פוסט־מודרנית של 'הכול הולך' מדאיגה אותי מאוד" ( יורם הרפז) .