חינוך אזרחי הוא הדרך שבה מנסה המדינה לכוון את תלמידיה כיצד לפעול כאזרחים (אבנון, 2013). מערכת חינוכית במדינה דמוקרטית כישראל מתמודדת עם מטרות סותרות של חינוך אזרחי כמו הרצון לפתח פטריוטיות לצד השאיפה לפתח חשיבה עצמאית וביקורתית, רגישות לזכויות אדם וכן מעורבות חברתית ואקטיביזם (Veugalers, 2007, 2017; Westheimer & Kahne, 2004).מאמר זה נשען על ההבחנה שפיתח צבי לם בין חינוך פוליטי לחינוך אידיאולוגי. לטענת מחברו, לשעבר המפקח על לימודי האזרחות במשרד החינוך, קיים מתח בין חינוך למעורבות פוליטית ובין החשש מחדירת העולם הפוליטי לבית הספר. בעוד ההוראה של פוליטיקה בבית הספר אמורה להיות א-מפלגתית, הרי מטרתה היא להכין את התלמידים לפעול במציאות שהיא מפלגתית באופן מובהק. זוהי דילמה המונחת לפתחם של מחנכים (Hess & McAvoy, 2015).

אחד ממקצועות הלימוד ביפן נקרא "חינוך להתפתחות" (באנגלית: development education) והוא מקביל פחות או יותר ללימודים גלובליים או ללימודי אזרחות גלובלית בהקשרים הבריטיים והאירופיים. ואולם בשונה מאשר באירופה, רוב המורים ביפן מסתייגים מהעיסוק בחינוך המבוסס על מתודולוגיות ועקרונות ביקורתיים, השתתפותיים, פתוחי-קצוות ומרוכזים בתלמיד. מטרתו של מחקר זה היא לחשוף את טבעו הפוליטי של החינוך ביפן, תוך הערכה של מדיניות המפלגה השלטת המנחה את הרפורמה הנוכחית במערכת החינוך היפנית. המאמר מתמקד בסוג החינוך לאזרחות שקידמה ממשלת יפן בשנים האחרונות, ובוחן את ההשתמעויות הפוליטיות שנלוות לחינוך זה.

מערכת החינוך של ילדי ישראל מתייחדת לרעה בהזניחה את לימודי הפילוסופיה, כך טוען ראש המגמה לפיתוח מערכות חינוך באוניברסיטת חיפה ונשיא האגודה הבינלאומית לפילוסופיה לילדים ברשימה שפורסמה ביוני 2018 במוסף הארץ, ד"ר אריה קיזל. מהי הסיבה להזנחה זו?

הביקורת כנגד הוראת ההיסטוריה בישראל מתמקדת בטענה, שמרבית הלומדים בבתי הספר העל-יסודי לא רוכשים יסודות של חשיבה היסטורית ראויה ושהמידע הרב שהם לומדים בשיעורים נשכח בסמוך לבחינת הבגרות. לפי ביקורת זו, התלמיד נתפס ככלי ריק, שיש למלאו בידע היסטורי, ולכן גם הוא מוערך ונבחן לפי יכולתו לשנן להפגין בקיאותו בחומר הנלמד. מגבלת הבחינה ומספר השעות המצומצם כובלים אף את הטובים שבמורים ואלה לא משכילים להתעכב על הקשר ההכרחי שבין ידע היסטורי, הבנה היסטורית והקניית משמעות להיסטוריה. פרק זה דן בגורמים שבגינם הוראה לחשיבה היסטורית אינה צולחת ומציע פדגוגיה ראויה שתוכל להתמודד עם הצורך בפיתוח חשיבה כזו אצל מתבגרים (אסתר יוגב).

הרעיונות של דיאלוג ושל ביקורת מוצגים לרוב כפתרונות — כגישות המקדמות טיפוח של למידה משמעותית בבית הספר. מאמר זה מעיד על הקושי הכרוך בהשרשת נורמות של דיאלוג בשיח הכיתתי, ובייחוד בשילובן עם נורמות של ביקורת. שילוב זה מזמן מתחים רבים, ובמאמר נבחן כיצד ניתן להתמודד עם מתחים שבין דיאלוג לבין ביקורת בפעילויות טיעון בכיתת היסטוריה (ניצה שחר וברוך שוורץ).

המאמר עוסק בשאלת החינוך לאחריות דרך לימודי הפילוסופיה בבית הספר. בהסתמך על ניסיונה כמרכזת מגמה לפילוסופיה מתארת המחברת את השפעתו של העיסוק בשאלה זו על תלמידיה, על תחומי דעת אחרים ועל תרבות בית הספר בכלל (אורית פרנקו).