מחקר זה מבקש להוסיף ידע על מחקרים קודמים שעסקו בחוויותיהם של מורים בני מיעוט, המלמדים בבתי ספר השייכים לתרבות הרוב. תשומת לב מיוחדת מוקדשת למנגנונים המעודדים את השתלבותם כמו גם את תחושת הערך העצמי של מורים, במיוחד בחברות שסועות. המחקר מתמקד בחוויותיהם של מורים פלסטינים-אזרחי ישראל בבתי ספר חילוניים דוברי עברית בישראל.

מאמר זה מציג את התופעה של תשישות חמלה ודן בהתפתחותה בקרב מורים. המאמר קורא להגברת המודעות לסיכון של מורים לאפשרות חוויית תסמיני טראומה לאחר סיוע במצוקות של ילדים ובני נוער. מוצגים בו מחקרים המלמדים על היקפי התופעה וכן דרכי התמודדות עימה.

סקירה זו מבקשת לתאר, למפות ולדון בתהליכי רישוי של מורים חדשים ובהערכתם של אלה בקשר עם התהליכים האמורים. בחינת תהליכי הרישוי וההערכה של מורים חדשים לצורך כניסתם למקצוע ההוראה תיעשה באמצעות השוואה למערכות חינוך במדינות שונות בעולם, שדומות לישראל במגוון רחב של קריטריונים הרלבנטיים לאיכות כוח האדם בהוראה. המדינות שנבחרו להשוואה הן ארה"ב (פלורידה וקליפורניה), קנדה (אונטריו), אנגליה, שבדיה, אוסטרליה, פורטוגל, איטליה, צרפת, גרמניה והולנד. הסקירה פותחת בהצגת מבט-על, הנוגע לכניסה למקצוע ההוראה, ודנה בשילובה של תכנית התמחות למורים חדשים באופן ספציפי. בחלק השני של הסקירה, מוצע ניתוח מעמיק ורחב של תהליכי רישוי והערכה של מורים חדשים, המתקיימים ב-11 מדיניות שונות. בחלק האחרון של הסקירה, מוצע סיכום הדגשים העיקריים והבולטים, העולים ממרבית המדינות, אשר תורמים להבהרת תהליכי הרישוי וההערכה של מורים חדשים במדינות שנסקרו (דניאל שפרלינג).

בסביבות המשתנות והתזזיתיות של ימינו תהליך של שיתופיות מוכוונת-מטרה מהווה תשובה אחת לקשיים הגדלים והולכים בניסיונות לשיפור בית הספר (Jappinen, 2012a, 2012b, Jappinen & Ciussi, 2015; Jappinen & Maunonen-Eskelinen, 2012). תהליך זה מכונה ע"י הכותבים "colaborativeness". בתהליך זה בתי ספר יעילים מתרגמים חזון ומטרות לתוכניות הוראה ולפעילויות ממשיות. מדובר במאמצים מקצועיים, שיטתיים ומשותפים, ברעיונות ובפעילויות של קהיליות למידה מקצועיות וביצירת סינרגיה בין התרומות של כולם (Surowiecki, 2004). אף שקיימת הסכמה רחבה ששיתופיות היא קריטית לשיפור בית הספר (Donmoyer, et al., 2012, Sebastian & Allensworth, 2012), מרכיבי הליבה של שיתופיות זו עדיין אינם ברורים. מוקד המאמר הוא במרכיבים אלה (Jappinen, A.K., Leclerc, M., & Tubin, D).

מחקר מראה, שמתן משוב הוא אחת מאסטרטגיות ההוראה האפקטיביות ביותר לשיפור ביצועי תלמידים ולצמצום פערים בהישגים לימודיים. למרבה הצער, לא הרבה תלמידים מוכנים לקבל משוב. אחת הסיבות לכך היא נטייה סלקטיבית שיש לתלמידים, כמו לכולנו, לאתר משוב חיובי, שמשיא את הדימוי העצמי. כך, תלמידים יטו לדחות הערות שליליות. ממילא גם שני סוגים אלה של משוב אינם מיידעים את התלמיד באשר לפעולות שהם צריכים לעשות בעתיד. המאמר מציע שלוש דרכים לסייע למורים במתן משוב שייקלט על-ידי התלמידים (John Hattie, Douglas Fisher and Nancy Frey).

בספרות ובמסמכי מדיניות ההערכה של מדינות שונות נהוג להבחין בין שתי גישות להערכה – הערכה מעצבת (formative appraisal) והערכה מסכמת (summative appraisal) – בעיקר בהתאם למטרות העומדות בבסיסה (Scriven, 1967). הבחירה במודל ההערכה הרצוי, ביעדיו ובאופן יישומו היא מורכבת וקשה. למעשה, היא תלויה בבחינה רחבה יותר של שאלות יסוד הנוגעות לארבעה מישורים: (1) האינטרסים השונים של השחקנים המעורבים; (2) הקשר שבין שני המודלים והשפעתם של גורמים המתערבים בתהליך ההערכה על קיומו של קשר אפקטיבי בין ההערכה לבין הפיתוח המקצועי של המורים ועל שיפור איכות ההוראה; (3) התפיסה הרצויה באשר לפרקטיקת ההוראה; (4) התפיסה הרצויה באשר לבית הספר כארגון (דניאל שפרלינג).

סקירה זו מתארת ומנתחת תהליכי הערכת מורים וגננות בעולם ודנה בהם באופן ביקורתי. לאחר הצגת רקע כללי על תהליכי ההערכה, הסקירה מביאה ממצאים עדכניים ממדינות שונות בעולם המפותח בנוגע לשימוש בכלי הערכה שונים ולתפיסות המורים ביחס אליהם. בנוסף, הסקירה מעלה לדיון שאלות הנוגעות לקיומם ולטיבם של קריטריונים להערכת מורים, להכשרת מעריכים, להשפעה שיש לאוטונומיה בית-ספרית על תהליך ההערכה, ולגורמים נוספים המעצבים את סוג ההערכה והיקפה, בעיקר השלב המקצועי בו נמצא המורה וסיווג רמת בית הספר. לבסוף, הסקירה בוחנת את השאלה האם מודל הערכה הקושר בין הערכה לפיתוח מקצועי הינו עדיף על זה המחבר בין הערכה לקבלת החלטות אישיות בנוגע למורה הספציפי (דניאל שפרלינג).

התנהגות מחדשת ניתנת לתיאור כתהליך שבו רעיונות חדשים מוכללים, נוצרים, מפותחים, מיושמים, מקודמים, זוכים בהכרה ומותאמים ע"י עובדים לטובת שיפור תפקודם בארגון. סיבות שונות, כמו שינויים חברתיים וטכנולוגיים מהירים, מדגישים את הצורך בהתנהגות מחדשת של עובדים ובמיוחד של מורים. עם זאת, רק מחקר מועט נעשה לבחינת התנהגות מחדשת של מורים ולהבנת הגורמים המשפיעים עליה ובמה חשיבותה. בסקירה זו נכללו 37 מאמרים. בצד הסקירה יש המלצות למחקר עתידי והשתמעויות מעשיות.

מסוגלות עצמית (Bandura, 1997) של מתכשרים ומורים בפועל נחקרת רבות מתוך הבנה שהיא מהווה גורם משפיע על מחויבותם להוראה, על נשירה, על הישגי תלמידים ועל נכונות לאמץ ולבצע רפורמות חינוכיות (Chestnut & Cullen, 2014). לאמונות במסוגלות עצמית יש תפקיד מרכזי בתיאוריות חברתיות-קוגניטיביות (Lent et al., 1994, Bandura, 1986, 1997), והן תורמות להסברים של התפתחות קריירה אישית, בחירות תעסוקתיות וחינוכיות והצלחה אקדמית ומקצועית. טענת החוקרים היא שמתוך סקירה של 33 מאמרים ניתן לומר שיש קשר בין אמונות של מתכשרים ומורים על מסוגלות עצמית לבין מחויבות למקצוע. מסוגלות עצמית עשויה להיות מנבא להתמדה בהוראה ולהפחתת נשירה. ממצא זה עשוי לשמש לבניה של תוכניות ההכשרה והתפתחות מקצועית (Chestnut, S.R., & Burly, H).