מסוגלות עצמית (Bandura, 1997) של מתכשרים ומורים בפועל נחקרת רבות מתוך הבנה שהיא מהווה גורם משפיע על מחויבותם להוראה, על נשירה, על הישגי תלמידים ועל נכונות לאמץ ולבצע רפורמות חינוכיות (Chestnut & Cullen, 2014). לאמונות במסוגלות עצמית יש תפקיד מרכזי בתיאוריות חברתיות-קוגניטיביות (Lent et al., 1994, Bandura, 1986, 1997), והן תורמות להסברים של התפתחות קריירה אישית, בחירות תעסוקתיות וחינוכיות והצלחה אקדמית ומקצועית. טענת החוקרים היא שמתוך סקירה של 33 מאמרים ניתן לומר שיש קשר בין אמונות של מתכשרים ומורים על מסוגלות עצמית לבין מחויבות למקצוע. מסוגלות עצמית עשויה להיות מנבא להתמדה בהוראה ולהפחתת נשירה. ממצא זה עשוי לשמש לבניה של תוכניות ההכשרה והתפתחות מקצועית (Chestnut, S.R., & Burly, H).