מחקר זה מציב במרכזו דמות לכאורה שולית: מורת האמנות החרדית. אמנות היא מקצוע שמתקשה למצוא לעצמו מעמד גם בחינוך הישראלי הכללי; בחינוך החרדי, שבו הסמכות, הקולקטיב והמסורת הם אבן היסוד, הקושי מוחמר. מורות האמנות נדרשות ללמד חומרי לימוד בני־זמננו – לעיתים פוסט־מודרניים – בתוך מסגרת אידאולוגית־דתית שמבכרת בהירות, צניעות וציות. מכאן נולדים קונפליקטים לא רק פדגוגיים אלא קיומיים: כיצד מורה יכולה להיות גם “אשת חינוך” וגם “יוצרת”; גם שליחה של המוסד וגם מי שמבקשת לפתוח לתלמידות מרחב פנימי.