מאמר זה מבקש לבחון באופן ביקורתי הנחה חשובה המהווה את אחת מאבני היסוד בשיטתו של פאולו פריירה ובפדגוגיה הביקורתית בכלל (לפחות במסורת הפדגוגיה הביקורתית הנאו-מרקסיסטית אירופאית). פדגוגיה זו מנתחת את החברות במונחים של מנגנוני דיכוי ורואה בחינוך אמצעי לתיקון עוולות ולשחרור מאי צדק.  מטרת הכותב היא להציע פדגוגיה ביקורתית חדשה שנשארת נאמנה לרוחו המקורית של פריירה אך מסמנת כיוון חדש.