המטרה המרכזית של המאמר היא להדגים כיצד אופנים שונים של תקווה מתקשרים לאסטרטגיות פדגוגיות שונות. במילים אחרות, המאמר מבקש לתאר טווח של פדגוגיות של תקווה. הביטוי 'פדגוגיה של תקווה' קשור מאוד לתיאוריה הביקורתית—ניתן לחשוב מיד, לדוגמה, על פאולו פריירה (Paulo Freire), הנרי ג'ירו (Henry Giroux) או בל הוקס (bell hooks). אולם, קיימות פדגוגיות רבות של תקווה, ולטקסט שמרני במפורש דוגמת הספר מידות טובות (Virtues) של ויליאם בנט (William Bennett) קיימת הצדקה לכותרת וכך גם לרעיונות הרדיקליים והאוטופיים של פריירה. לפיכך, טיעון רחב יותר הוא שאין דבר מה רדיקלי באופן אינהרנטי או חתרני בפדגוגיה של תקווה. ניתן לעשות שימוש בפדגוגיות של תקווה כדי לשעתק יחסים חברתיים כמו גם כדי לשנות אותם (Darren Webb).