רפלקציה מעניינת של מרצה באוניברסיטה אמריקאית המתמודד עם שינוי בדרכי הלמידה המקוונת בקורס היסטוריה שהוא מעביר שם. אחת התובנות אליהם הגיע במהלך הקורס להיסטוריה סינית היה ההכרה כי הפלטפורמות הקיימות ללמידה מתוקשבות (כגון בלקבורד או מודל) מאפשרות אמנם ארגון יעיל של חומרי הלמידה אך האינטראקציה והקשר בין הסטודנטים לבין עצמם ובין המרצה לבין הסטודנטים הופכת להיות ירודה. על מנת לשנות מציאות זו, הגיע המרצה למסקנה שעדיף לו לעבור ללמד לעבור ללמד באמצעות פלטפורמה של רשת חברתית (NING ) שהיא אמנם פחות היררכית אך בהיותה שקופה מאפשרת אינטראקציה טובה יותר. עוד תובנה של המרצה הייתה למנוע עומס מידע שיוטל על הסטודנטים על מנת להגביר את העניין שלהם בנושא ולשלב במהלך הלמידה המתוקשבת כמה וכמה כלים פתוחים מיוזמתו המאפשרים עבודה שיתופית של הסטודנטים באינטרנט ללא זיקה ישירה לפלטפורמה הטכנולוגית העיקרית. אחד הכלים האלו היה כלי פתוח בשם Diigo. המסקנה מרפלקציה זו היא שעדיף לפעמים להשאיר למרצים את שיקול הדעת בבחירת הכלים הפתוחים להוראה וללמידה מתוקשבת ולא לכפות על כולם שימוש בכלי אחיד והיררכי להוראה מתוקשבת ( Clay Burell).