בשנים האחרונות מערכת החינוך הישראלית מטמיעה טכנולוגיות דיגיטליות חדשניות על -מנת לשפר תהליכים פדגוגיים. מאמר זה בוחן פיילוט להטמעת טאבלטים בבית -ספר יסודי. שאלות המחקר מתמקדות בתרומת הטמעת הטאבלטים לתהליכי ( 1) למידה ( 2) הוראה ו( 3) התרבות הבית -ספרית. מחקר איכותני זה מצליב ממצאי ראיונות חצי -מובנים עם מנהלת בית -הספר, ארבעה מורים ושלושה הורים המלווים את התהליך, עם ניתוח רפלקציה שכתבו המורים בבלוג, וכן עם קבוצת מיקוד לתלמידי כיתה ה' ותצפיות בלתי –מתערבות בעבודתם עם הטאבלטים. התוצאות מראות שטכנולוגיה אישית לתלמידים יכולה לתמוך בלמידה אישית ושיתופית, עבודה עם תכנים אותנטיים, למידת מולטימדיה ושימוש בספרי לימוד דיגטליים בתוך הכיתה, כמו גם בלמידה ניידת ( תמר שמיר-ענבל, אינה בלאו ) .

המסגרת התיאורטית העומדת בבסיס מחקר זה הינה התיאוריה הסוציו-קונסטרוקטיביסטית. תיאוריה זו מבוססת על הקונסטרוקטיביזם של פיאז'ה, שטען כי למידה היא תהליך של הבניה פעילה של ידע, שבו הלומד קושר פיסות מידע חדשות עם התנסויות וידע קודמים (Piaget, 1992), אבל היא שמה דגש רב יותר בהקשר החברתי- התרבותי של הלמידה, ובחשיבות האינטראקציות של הלומד עם לומדים אחרים (Vygotsky, 1978). מטרת מחקר זה הינה לפתח וליישם מודל התערבות להכשרת מורים להטמעה של תקשוב בגישה סוציו-קונסטרוקטיביסטית בתרבות הבית-ספרית, ולבחון את השפעתו. יש לציין כי עבודה זו התמקדה בתהליכי למידה והתפתחות שעברו המורים, ולא בחנה את השפעת השינוי על תלמידים. המחקר המתואר נערך במסגרת פרויקט תקשוב אזורי בשם "צפונט", הפועל מטעם משרד החינוך במחוז הצפון. במודל ההנחיה המוצג במחקר זה נעשה ניסיון ייחודי לשלב בין מרכיבים פדגוגיים סוציו-קונסטרוקטיביסטיים לגורמים ארגוניים-מנהליים וטכנולוגיים המתוארים בספרות (שמיר-ענבל, תמר ויעל קלי).