במהלך המאה ה-20, בעיקר בעקבות השואה, הפך מעשה העדות למרכיב מרכזי בגיבושם של הזיכרון הקולקטיבי ושל האחריות המוסרית לזיכרון זה. ספר זה דן באותה הזעקה שהזכיר אפלפלד בציטוט לעיל. במרכזו דיון בטיבה של העדות הפואטית, השונה באופיה מעדויות אחרות. כפל פנים חבוי בעדות זו, המאפשר לה לבטא את רגע השבירה, ובה בעת להבנות את השפה השבורה ולכונן באמצעותה מציאות חדשה. העדות הפואטית יכולה להכיל את מה שלא ייאמן ואת מה שאינו ניתן לייצוג, לגעת בחומר הרוטט של החוויה האסונית ולדבר אותו. הספר עוסק בסוגיות של ייצוג הטראומה בשפה הפואטית ובאסטרטגיות פואטיות שונות שמתוכן מבצבצים מבנים שונים של מגנונים נפשיים, ודן בהרחבה בטקסטים של שלושה יוצרים: אהרן אפלפלד, ק. צטניק ופרימו לוי. בכל אחד מהפרקים נבחן הסגנון הייחודי של הכותב וכן אסטרטגיות ההגנה הטקסטואליות-פואטיות שלו.

מאמר זה הוא פרי שיתוף פעולה בין רינה דודאי, מרצה לספרות בסמינר הקיבוצים, ובין איריס ארז, רקדנית וכוריאוגרפית. ארז היתה בנעוריה תלמידתה של דודאי בבית הספר התיכון. כעשרים שנה לאחר שנסתיים הקשר ביניהן כמורה ותלמידה נפגשו דודאי וארז במטרה להיזכר באירועים המשמעותיים בלמידת ספרות, אלה שהותירו בארז התלמידה חותם. זיכרונותיה של ארז עוררו אצל דודאי תובנות חדשות על תחום עיסוקה, הן בעבר כמורה לספרות והן בהווה כמורת מורים לספרות.מהמפגש עלה כי בכוחם של שיעורי הספרות להפגיש את התלמידים עם החומרים האפלים של החיים: מצבים בלתי-מודעים או מודעים-למחצה ומצבי קיצון מבחינה מוסרית; כתוצאה מכך, מתחדדת רגישותם של התלמידים לקלוט פרטים קטנים ולהבחין בניואנסים וכן הם חווים קתרזיס – זיכוך או ניקוי המתאפשר בזכות צפייה בטוחה מבעד לתווך הספרותי בסיטואציות של רצח, גילוי עריות או קרבה למוות שאליהן נקלעות הדמויות. הספרות מחזקת גם את הרגישות לאחר ומעשירה את התודעה. בכך היא תורמת לחיים משמעותיים יותר הן מהבחינה האסתטית (הגברת היכולת לעבד קלט חושי וליהנות ממנו) והן מהבחינה האתית (התחשבות בזולת, סובלימציה של רגשות ודחפים שליליים).