ממצא עקבי למדי הוא ששיעור ההשתתפות של תלמידות בכיתה נמוך משיעור ההשתתפות של תלמידים. ממצא זה יוחס למה שכונה "אקלים קריר" – שם כולל להתנהגויות מורים או עמיתים לכיתה שתוצאותיהן הימנעות של תלמידות מלהשתתף בכיתה. האם "האקלים הקריר" עובר מכיתה שבה נפגשים פנים-אל-פנים אל כיתה מקוּונת? כדי להשיב על השאלה, שלחנו תצפיתן לארבעה מפגשי הנחיה של מנחים שונים באותו הקורס. התצפיתן רשם את מספר הפעמים שכל אחד מהמשתתפים באותו מפגש קיבל את רשות הדיבור. כך ידענו מה היה יחס הבסיס בין סטודנטים לסטודנטיות באותם מפגשים, ויכולנו להשוות אותו ל"יחס הדיבור": כמה פעמים דיברו סטודנטים, וכמה פעמים דיברו סטודנטיות. אם נמצא שיחס הבסיס שווה ל"יחס הדיבור" – לא נוכל לטעון שמין מסוים "שולט" בכיתה. באופן לא מפתיע מצאנו שאין שוויון בין שני היחסים: אף שהתלמידים הגברים היו מיעוט במפגשי ההנחיה (יחס של 1: 3), "יחס הדיבור" היה שווה (1: 1), כלומר, תלמידים משתתפים יותר מתלמידות (אבנר כספי, ערן חיות, קלי ספורטה).

בעבודה זו נאספו ונותחו המניעים להשתתף או להימנע מלהשתתף במפגשי הלימוד במרכז הלימוד ובפורום שבאתר הקורס כפי שאלו הוצגו על ידי 100 סטודנטים באוניברסיטה הפתוחה. בחינת הסיבות על פני שני צירים תיאורטיים מרכזיים מניע אישי-קוגניטיבי לעומת מניע חברתי-רגשי מראה כי בשתי סביבות הלמידה המניע העיקרי להשתתף או להימנע מכך הוא מניע אישי-קוגניטיבי. יחד עם זאת, בחינת היחס בין כמות הסיבות מכל סוג בכל סביבה ומשקלן, שנמדדו על ידי ייחוס עצמי, לימדו על הבדלים בתפיסה הפסיכולוגית של שתי סביבות אלו. בניגוד לדיווחים בספרות נראה כי הפורום נתפס כסביבה בה משקלם של שיקולים חברתיים-רגשיים נמוך בהשוואה לכיתה המסורתית (אבנר כספי, ערן חיות, קלי ספורטה, אסי שצ'ופק)