המאמר בודק הצורה שבה הציונות פנתה אל ספר התנ"ך, ובפרט, כיצד פנייה זו מצטיירת בתכנית הלימודים הממלכתית בתנ"ך, תשי"ד-תשט"ו. הנוכחות של התנ"ך בסִפֵּר הציוני הייתה בולטת. הציונות, כשאר התנועות הלאומיות, העמידה את התנ"ך במרכז הבמה כחלק מגישושה אחר זהות לאומית. הופעת תכנית הלימודים בתנ"ך הייתה קשורה לחקיקת 'חוק חינוך ממלכתי'. היא התבססה על הנחות יסוד אקולטורטיביות, וביקשה להציב את התנ"ך במרכז התרבות היהודית, כספר בעל סמכות, על מנת שהוא יוכל לפעול את פעולתו הראויה ככלי חינוכי. טענתי, בניגוד לטענת אורי רם, שמחברי תכנית הלימודים לא התעלמו מן המימד הדתי-תאולוגי של התנ"ך ושהם העדיפו את ההוראה הערכית-תרבותית על פני הפן היסטורי-מיתי של הספר ( צבי פרידלנדר).