בפרק זה מבקשים המחברים להציג כמה מן התמורות שחלו בעשורים האחרונים של המאה העשרים בחשיבה התאורטית העומדת ביסוד שיטות המחקר במדעי החברה בכלל ובחקר החינוך בפרט. לאחר הצגה קצרה של הפוזיטיביזם, לצורך הנגדה בלבד, מתארים המחברים את הגישות השונות בחשיבה הסוציולוגית שהביאו, כל אחת בדרכה, להתגבשות התפיסה הפרשנית. מהלך תאורטי זה החל כבר בראשית המאה העשרים והגיע לכלל הבשלה בשנות השישים והשבעים של אותה מאה. עם ההבשלה וההתבססות של תפיסה זו, היא התקשרה עם זרמי מחשבה דומים בדיסציפלינות אחרות וקיבלה אצל רבים את הכינוי "קונסטרוקטיביזם". מסורות מחשבה קרובות, ולעיתים מנוגדות, הביאו בעשורים שלאחר מכן להתפתחותן של תפיסות נוספות שכינוייהן הרווחים הם ה"תפיסה הביקורתית" ו"התפיסה הפוסט-מודרנית". יש המצביעים על זרמי משנה גם בתוך אלו, או אף על זרמים עצמאיים כגון פמיניזם, קוויריות ופוסט-קולוניאליזם. הכינוי הכולל לגישות השונות הללו, שמשתמשות במתודולוגיה האיכותנית, הוא ה"פרדיגמה הפרשנית במחקר חברתי" והן מבססות את רציונל השימוש במתודולוגיה זו מזוויות ראייה שונות (שמחה שלסקי ומרדכי אריאלי).