המאמר מציג גישה חדשנית ללימוד השואה, הנשענת על מחקר אוטואתנוגרפי של סטודנטים לחינוך. לפנינו חלופה לגישות המסורתיות – גישות שהתמקדו בלימוד תולדות השואה – המדגישה חקירה של הזיכרון הקולקטיבי של השואה. במסגרת הזאת, לא זו בלבד שהסטודנטים לומדים באמצעות פעולה, אלא שתהליך הלמידה מחייב התבוננות פנימה וניתוח של התנסותם האישית. אלה הם תהליכי למידה דיאלוגיים, המכירים בשונות ובריבוי נרטיבים, שאינם מסתפקים בתפיסות ובנרטיבים הקולקטיביים המקובלים, ולכן עשויים לערער את מעמדם ההגמוני. כפי שמציינת המחברת, תהליך זה צפוי לפתח בקרב הסטודנטים גישה החורגת מ"תחושת הקורבנוּת והנקמה" המעוגנות בזיכרון הקולקטיבי של השואה בישראל. למידה המתבססת על מחקר אישי כזה צפויה לטפח מודעות חברתית-ביקורתית ולקדם פעולה למען שינוי חברתי (לילך ניישטט בורנשטיין).