מטרת המאמר היא להאיר את המכשולים האפשריים בתקשורת בין ילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז (הכותבת קוראת לילדים אלו "ילדי קש"ר, מכיוון שאינה תומכת בשימוש במילה "הפרעה") ובין הצוות החינוכי, וללמוד כיצד להימנע מהם. במסגרת זו מציגה הכותבת תכנית חדשנית שבה הורים ומורים פועלים יחד כדי להפוך את הילדים למומחים להפרעת קשב וריכוז. למרות השונות בין ילדי קש"ר, ניתן להציע תיאור כללי של הדרך שבה הם מתקשרים עם סביבתם. הם חווים עייפות ושעמום מתמידים, ומתקשים להקשיב לאורך זמן, נוטים לאבד עניין בשיחה ולבטא חוסר סבלנות, וכמו כן, חווים קשיים בתקשורת לא מילולית. אמצעים לייעול התקשורת עם ילדי קש"ר כוללים שימוש באמצעים חזותיים, מתן הוראות ממוקדות וברורות, חיזוקים, אם בצורה של מחמאות או הענקת פרס קטן, דיבור מטרים (הנועד להכין אותם מראש לשינויים), אמפתיה, עידוד, והעברת מסר לילד שמוטלת עליו אחריות למעשיו, וזאת תוך הימנעות מהאשמות ופגיעה ברגשותיו ( וולמר, לאורה).