הסקירה מציגה מגוון של מחקרי בוגרים אשר נעשו במכללות להכשרת מורים בארץ. היא מתייחסת לדוחות מחקר מתחילת שנות התשעים שנשלחו ע"י המכללות למוכן מופת או שנענו לפניית החוקרות. הסקירה כוללת תמונת מצב בתחום המחקרי ומטרת לאפיין את המחקרים, לברר במה הם עוסקים, לעמוד על המשותף ועל השונה ביניהם, על הגישות המחקריות וכדומה. הסקירה נותנת תמונה כללית הדומה בחלקה הגדול לממצאי מחקרים דומים שנערכו בעולם המערבי, אולם היא אינה חודרת מספיק לעומקם של תהליכי ההכשרה ולמורכבות העשייה המקצועית של הבוגרים. אין בדוחות גם הד לוויכוח האקדמי והציבורי על הכשרת המורים ועל איכות המורים , ונראה כאילו יש נתק מסוים בין השאלות המעניינות את המוסדות לבין מה שמטריד את הציבור בתחום החינוך. החוקרות מציגות את השאלה אם יש צורך בקביעת סטנדרטים לאומיים ובקיום מחקרי מעקב מערכתיים אחידים שיאפשרו מדידה אובייקטיבית יעילה ואחידה שתתן מענה מספק לקובעי המדיניות או שעדיפים מחקרי עומק קטנים יותר שילוו את הבוגרים לאורך הדרך, יחשפו את המורכבות הרבה של עשייתם וישפכו אור על שאלות שונות ( שגריר לאה, ברק יהודית,פישל דיתה ).

הפרק הנוכחי בספרן החדש של יהודית ברק ואריאלה גדרון ( עורכות) מציג את מאפייני תכנית שח"ף . תכנית שח"ף של מכללת קיי מתבססת על תפיסת הוראה המדגישה את תהליך העשייה של המורה , הנובע מן הקונטקסט הייחודי של בית הספר ומוכתב על ידיו. בניגוד לגישות מסורתיות יותר , המדגישות את חשיבות הידע התיאורטי ועוסקות בשאלות מסוג " מה המורה צריך לדעת"? תכנית שח"ף מעמידה במרכז את השאלה " " מה המורה צריך להיות"? בהתאם לגישה זו הלמידה לקראת הוראה יוצאת מן העשייה עצמה וחוזרת אליה דרך מעגלים של חקר ופרשנות. בדרך זו מותווה תהליך יצירת הידע הפרקטי – חכמת המעשה של המורה. תפיסה מקצועית זו מעוגנת בהבנה האריסטוטלית של חכמת המעשה שאינה רואה בהוראה מקצוע יישומי הנגזר מתיאוריות , אלא מקצוע המבוסס על ידע פרקטי – דרכי פעולה תלויות הקשר הנלמדות תוך התנסות ולמידה של העשייה .

הפרק הנוכחי בספרן החדש של יהודית ברק ואריאלה גדרון ( עורכות) חוקר תהליך בניית מרחב חדש של עשייה ושל למידה בין מכללה ובתי ספר. זהו מחקר רפלקטיבי- אנליטי המתבונן בתהליך עבודה משותף של צוות המכללה ומורים מבית הספר הניסויי מקיף ג' בב"ש. כותבות הפרק, ד"ר יהודית ברק , פרופסור מלכה גורודצקי וחיה הדרי בוחנות תהליך של מעבר מהתנסות ( פרקטיקום ) מסורתית של סטודנטים בבית הספר , לעבודה במסגרת של שותפות דינאמית השוברת גבולות מסורתיים בין אקדמיה לשדה. במבט לאחור מגדירות הכותבות מודל שותפות שהן מכנות אותו מודל הסְפָר ( edge culture ) לטענתן , מודל זה מאפשר ליצור שפה משותפת בין האקדמיה לבין השדה, ומעודד תהליכי התחדשות בכל אחת מקהילות המוצא.