הכיתה היא סביבה מורכבת מאוד, לא צפויה, ומחייבת תגובות מידיות ופומביות. המורה חייב לקבל החלטות ולפעול לפיהן בזמן אמיתי, באופן מיידי. אי-אפשר להגיב על התרחשות מסוימת בכיתה, אחרי כמה דקות של מחשבה. המורה, כמו שחקן טניס, חייב לחבוט בכדור המוטח לעברו מיד, אחרת הוא מפסיד נקודות. תגובותיו גלויות לחלוטין לעיני תלמידיו, ואין לו שום דרך להסתתר, או לפעול בפרטיות. הוא כל הזמן על הבמה, וכל הזמן הוא נתון לשיפוט ולביקורת. הדרך שבה הוא מטפל בכל אירוע נרשמת ב"היסטוריה הכיתתית" וזה משפיע על דרכי הפעולה שהוא יוכל לנקוט בכיתה הזאת בעתיד. והוא לא נדרש רק לשרוד ולחזור הביתה בשלום, אלא גם להגיע למטרה מסוימת, ללמד. להזיז ידע מהתודעה שלו ולמקם אותו בתודעת תלמידיו. בתנאים האלה, אם המורים בכלל מצליחים לעשות משהו, זה הישג. המורים, כמו כל בני-האדם האחרים, מחפשים משמעות. הם מנסים למצוא את המשמעות של התנסויותיהם בכיתה. קבוצות מחקר שונות ניסו, בסדרה של מחקרים,לנתח ולהבין את הדרך שבה הם עושים זאת ( יבשם עזגד ).