קבוצות-דיון הן כלי א-סינכרוני מרכזי שהשימוש בו הולך ומתרחב לצורך הכשרת מורים ולצורך הוראה וחינוך בית-ספריים. על אף שכלי זה נוצר בראשית שנות ה-90, מתברר כי השימוש בו, ע"י מורי מורים במוסדות להכשרת מורים וע"י מורים בבתי-ספר, הוא אינטואיטיבי למדי. במקום להוות קרש-קפיצה לפדגוגיה עדכנית, עיקר השימוש בקבוצות-דיון בישראל הוא בגישה פרונטלית. בנוסף לכך מנוצלות רק מעט מתוך המגוון הרחב של האפשרויות הגלומות בכלי זה, שבאמצעותו ניתן להפוך את ההוראה לדיאלוגית, מגוונת, משתפת ובעלת אפקטיביות גבוהה. מטרת המאמר להציע בסיס תפיסתי להפעלתן הנכונה של קבוצות-דיון תוך שימוש בחומר התיאורטי הנרחב הקיים בתחום זה בעולם, ולהציע מגוון של אפשרויות ליישום תובנות אלה במסגרת הכשרת מורים. (אהוד רביב)