חינוך אזרחי הוא הדרך שבה מנסה המדינה לכוון את תלמידיה כיצד לפעול כאזרחים (אבנון, 2013). מערכת חינוכית במדינה דמוקרטית כישראל מתמודדת עם מטרות סותרות של חינוך אזרחי כמו הרצון לפתח פטריוטיות לצד השאיפה לפתח חשיבה עצמאית וביקורתית, רגישות לזכויות אדם וכן מעורבות חברתית ואקטיביזם (Veugalers, 2007, 2017; Westheimer & Kahne, 2004).מאמר זה נשען על ההבחנה שפיתח צבי לם בין חינוך פוליטי לחינוך אידיאולוגי. לטענת מחברו, לשעבר המפקח על לימודי האזרחות במשרד החינוך, קיים מתח בין חינוך למעורבות פוליטית ובין החשש מחדירת העולם הפוליטי לבית הספר. בעוד ההוראה של פוליטיקה בבית הספר אמורה להיות א-מפלגתית, הרי מטרתה היא להכין את התלמידים לפעול במציאות שהיא מפלגתית באופן מובהק. זוהי דילמה המונחת לפתחם של מחנכים (Hess & McAvoy, 2015).

הבוגר הרצוי של החינוך לאזרחות הוא אדם המסוגל להבין את המתחים המכוננים את החברה האזרחית הדמוקרטית ולפעול בתוכם . המורכבות הדמוקרטית כוללת הן שינוי חברתי המבקר את הקיים ופורץ גבולות והן הכרה בגבולות הדמוקרטיים המאפשרים את פריצת הגבולות. חינוך אזרחי אמיתי מכיל את שתי התכליות בעת ובעונה אחת. הבוגרים הרצויים של החינוך האזרחי הם אזרחים שהפנימו את המורכבות של החיים הדמוקרטיים ויודעים לפעול בתוכה. תפיסה מורכבת של המציאות הפוליטית־דמוקרטית אינה ניתנת להנחלה פשוטה באמצעות הוראה ישירה; לומדים אותה לאט ומתוך התנסות מושגית וחווייתית. במהלכה של למידה זו מבינים שהמרחב החברתי אינו שחור־לבן, שמול כל עמדה "משכנעת" אחת עומדות עמדות "משכנעות" אחרות ושמרחב הזהויות מגוון ורב־ממדי ( אדר כהן) .