הספר "מחאי, מחאי כפיים" – פואטיקה ואידיאולוגיה בשירת הילדים העברית בתקופת הישוב 1948-1939, בוחן כיצד נרתמה שירת הילדים, שפורסמה בעיתוני הילדים בעשור שלפני הקמת המדינה, לעיצוב ולחיזוק זהותם הלאומית של הילדים, במגמה להכשירם ולפתח את מחויבותם להמשך המפעל הציוני. כיצד כתבו על המולדת לילידי הארץ משוררים שלא נולדו בה? כיצד שוררו לילדים על גבורה והקרבה עד מוות? כיצד התייחסו בשירים לעם שישב פה קודם? כיצד השתמשו הכותבים בתכונתה הפיגורטיבית של השירה כדי להוסיף משמעות גם למבוגרים, לעתים שונה מזו שיועדה לילדים? והאם השפיעו השירים על עיצוב תודעתם של הקוראים הצעירים, של הדור אשר הקים את המדינה? (נעמי בן-גור).

בקורפוס הצנום של שירי ביאליק, כמאה שירים בסך הכול, יש מקום מיוחד לעשרים וארבע "שירי העם" שלו שנאספו לחטיבת "מזמורים ופזמונות", ולא רק מן ההיבט הכמותי. בעיני רבים מאוהבי שירתו של ביאליק זוהי חטיבת השירים המקסימה ביותר שלו. שירים אלה, כמו "בין נהר פרת ונהר החדקל, " "לא ביום ולא בלילה " או "יש לי גן", הם בין הידועים, האהובים והמושרים ביותר מבין שיריו. אולם למרות הפופולאריות הרבה שלהם, ואולי דווקא בגללה, "שירי עם" אלה נדחקו במשך שנים ארוכות לשולי המערכת הספרותית. חוקרי ספרות כמעט שלא גילו בהם עניין, והמורים מיעטו ללמדם. ספר זה בא למלא במידת מה את החסר: לחוקר מציע הספר דיון שיטתי בשאלות עקרוניות: כמו תהליך ההתהוות של "שירי עם" של ביאליק, הגורמים לא-ההתקבלות שלהם או מאפייני הסוגה (הז'אנר) הזו. למורה מציע הספר שורה של ניתוחים מפורטים ל"שירי העם" הכלולים בתכנית הלימודים והצעות לדרכי הוראתם. (אבי מעפיל)