הצעירים וגם אלה שלא, משתמשים היום הרבה פחות בכתב יד מאשר היה נהוג בעבר, ומשתמשים במידה רבה יותר ויותר בהקלדה, על חשבון הכתיבה הידנית. מסגרות העבודה, המשפחה, הלימודים, הזמן הפנוי ומסגרות אחרות כמעט ואינן דורשות עוד היום את מיומנות הכתיבה ביד. במציאות זו, מה עתידו של כתב היד והאם עוד יהיה בו צורך בעתיד? ושאלה לא פחות חשובה – האם במערכת החינוך יש לעשות לקידומו או להיפך – לזנוח אותו במכוון ולפנות את המקום להקלדה (יורם אורעד).

הרציונל שעמד בבסיס מחקרה של דר' שרה רוזנבלום מהחוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת חיפה היה ששילוב הערכה אנושית סובייקטיבית קיימת של תוצר הכתיבה עם הערכה ממוחשבת אובייקטיבית של תהליך הכתיבה יאפשר אפיון מקיף ומעמיק יותר של תהליך ותוצר הכתיבה של ילדים המתקשים בכתיבה ויהווה נדבך ראשון לפיתוח כלי הערכה עתידי משולב למטרה זו. הערכת תהליך הכתיבה נעשתה בעזרת מערכת ממוחשבת הכוללת מחשב נייד, דיגיטייזר (משטח כתיבה אלקטרוני) ותוכנה שנבנתה לצורך המחקר. השימוש במערכת הממוחשבת איפשר קבלת נתוני זמן מרחב ולחץ של תהליך הכתיבה. השימוש בדיגיטייזר מאפשר לתעד גם מה שקורה מבחינת תנועה וזמן מעל משטח הכתיבה – באוויר. נמצאו מדדי זמן שונים והבדלים משמעותיים בין ילדים מתקשים בכתיבה ובין שאינם מתקשים.

בזכות שורה של מחקרים על לקויי למידה פיתחה פרופ' לינדה סיגל הקנדית שיטה להוראת הקריאה, אותה היא מפעילה בהצלחה בקרב ילדי מהגרים. רוב העבודה בתוכנית הייחודית הוטלה על המורים, ולא נעשה שימוש באבחונים ומאבחנים מקצועיים מתוך אמונה שהמורים הם אלה שצריכים לאבחן, כי הם אלה שיטפלו בתלמידים, ויקצרו את ההישגים מאוחר יותר. לשם כך למורים ניתנו כלי הערכה, שחלקם הם מבחנים קיימים, שהותאמו לצרכים ולתנאים (צביה ולדן)