הספר "בין הנקה לבחינה" מבוסס על ראיונות עומק שערכה המחברת עם סטודנטיות דתיות שהן אימהות הלומדות במכללה להכשרת מורים. הנרטיבים שלהן מחדדים את המלכוד הנשי בין הצורך למלא את התפקיד האימהי באופן ראוי לבין השאיפה להיות אישה עצמאית המממשת את עצמה בספֶרה הציבורית בדרכה לבנות חיים מקצועיים. החוויה של שילוב לימודים ואימהות, כפי שהיא מצטיירת במחקר זה, חושפת ומנכיחה את קיומה של ישות נשית המפלסת את דרכה בין "אני נשי" ו"אני אימהי" ואת התחרות אולי אף התנגשות הבלתי פוסקת ביניהם. חוויית השילוב של אימהות ולימודים מעצימה את ההוויה הנשית שהאימהות מכתיבה, ומפעילה מערך אסטרטגי נשי הן במרחב הפרטי והן במרחב הציבורי לקראת דיוק אקזיסטנציאלי נשי.

מעגלים של הדרה מתמקד בסיפורן של שלוש נשים מרכזיות בתולדות החינוך הקיבוצי: מרים רות (1910 – 2005), חוה שמיר (1914 – 2009), ומלכה האס(1920) תבלד"א. הספרות העוסקת במחקר החינוך הקיבוצי מכתירה את "אבות החינוך הקיבוצי" ועולה השאלה לאן נעלמו ה"אימהות" של החינוך המשותף? מה חלקן ומה תרומתן ומדוע לא זכו להכרה הראויה? האם זוהי תוצאתו של מנגנון הדרה מתוחכם אשר גם להן חלק בו? הספר בוחן את סיפור חייהן האישי ואת מסלולן המקצועי של שלוש הנשים ומתבסס על דברים שהוקלטו מפיהן בשעות רבות של ראיונות. כיצד השפיע בית ההורים על דרכן בחיים? מה היה מקומו של בן הזוג בחייהן ומה היה מקומה של המשפחה בחברה הקיבוצית לאורך שנותיה ותמורותיה? הספר סוקר לעומק את תרומתן ארוכת השנים למערכות החינוך של הקיבוצים ולפיתוח המחשבה החינוכית – שנכתבה כתיאוריה ועשייה חדשנית בתחומים שבהם התמחו ( גבי אסם ורחל הרץ-לזרוביץ).

המחקרים והניתוח בספר זה חושפים את עומק הניצול ההולך וגובר במערכת החינוך, ומדובר בנשים. מתגלה סיפור של ממשלות המזניחות בציניות את האינטרסים של נשים הן בתפקידי ההוראה והן בתפקידי הורות. הספר חושף גישות סטריאוטיפיות שפוגעות במערכת החינוך ומתבטאות בדרג מקבלי ההחלטות במשרד החינוך, באקדמיה ובתקשורת… לניצול של המורות מצטרפת תופעה מדאיגה של הטלת האחריות לכל התחלואים של החינוך עליהן. תופעה זו מוכרת מתחומים אחרים של הניתוח הפמיניסטי, כגון באלימות נגד נשים: להאשים את הקרבן". "להזנחה ולניצול של המורות מצטרפת תופעה מדאיגה של הטלת האחריות לכל התחלואים של החינוך עליהן. תופעה זו מוכרת מתחומים אחרים של הניתוח הפמיניסטי, כמו באלימות נגד נשים – שבה מאשימים את הקורבן. האצבע המאשימה מופנית כלפי המורות המקופחות בלאו הכי בשכר ובתנאי הוראה, ולא כלפי קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות. אבל הפגיעה במורות לא מסתיימת רק במערכת החינוך: יום הלימודים הקצר פוגע בהורים, והיות שעל פי רוב ההורה העיקרי המטפל בילדים הוא האם, נפגע כך גם שוויון ההזדמנויות של הנשים".