ספרות המחקר העוסקת בסטודנטים בני ובנות הדור הראשון במכללות מתמקדת במידה רבה באתגרים, במכשולים ובחסמים שהם עלולים לחוות עם כניסתם בשערי המוסדות להשכלה גבוהה. לעומת זאת, שאלת זהותם כלומדים, learners, לא בוררה די הצורך, ואין בידנו עדיין תשובה בהירה על השאלה כיצד תופסים אותם החוקרים ככאלה. סקירה שיטתית זו מבקשת לענות על צורך זה, למלא פער מחקרי זה. הסקירה בוחנת את האופן באמצעותו חוקרים לומדים וממשיגים את הסטודנטים בני הדור הראשון כלומדים.

פרק זה מבקש להשיב על שאלות הנוגעות לטיבה של הבנה במסגרת תהליך הלמידה בכלל ועל הבנה איכותית או עמוקה בפרט, בין היתר, באמצעות התבוננות בכתביו המאוחרים של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. בית הספר הוא שדה אחד (גם אם חשוב) שבו נוכחת סוגיית ההבנה. אבל כדי לפענח הבנה יש להתייחס אליה בהקשרים רחבים יותר, שכן היא נוכחת בחיינו מרגע שאנו מתחילים ללמוד את העולם שאנו חיים בו. רק מתוך הקשרים אלו אפשר לגזור את ההתייחסות לסוגיית הלמידה וההבנה בבית הספר ובמוסדות חינוך אחרים (יהודה בן-דור).

אזהרה: הדברים המובאים להלן הם בחזקת מניפסט. אף על פי שהדברים מבוססים על מספר מאמרים שפרסמתי, אין מדובר בפרסום אקדמי, אלא בהבעת עמדה אישית, שמטרתה לעורר דיון ביקורתי בנושא. בשורות הבאות אגן על הטענה שהמורה-המחנך, מעצם טיבו, אינו אמור להיות מנהיג, ושכל ניסיון להפוך את המורה למנהיג חוטא לתפקידו ועלול להסתיים במפח נפש (שלמה בק).

מאמר זה מציג חקר מקרה לגבי הערכת אינטרנציונליזציה. נבחנים הממדים הבין-לאומיים, הבין-תרבותיים והגלובליים ברמת בית הספר, תוך התמקדות במקרה של בית ספר תיכון מסוים בישראל. לפי ההערכה שבוצעה, נמצא שתהליכי האינטרנציונליזציה מתרחשים בכל אחד מהתחומים שנבחנו, אף על פי שנמצאה שונות גדולה בהופעה ובעוצמה. חקר מקרה זה של בית ספר תיכון בישראל עשוי לשמש כנקודת מוצא לחקירת אינטרנציונליזציה במערכת החינוך העל-יסודית באמצעות הכלי המקיף, המהימן והקל לשימוש המוצע להערכת אתר אינטרנט בית-ספרי (Yemini, Miri; Cohen, Anat, 2016).

החינוך לזהות יהודית וציונית הוא אחד מאבני היסוד של החינוך הממלכתי בישראל. לכן ראוי שמחנכים ומעצבי מדיניות החינוך יתנו דעתם לשאלות התשתית בתחום זה: מהי זהות ומהו חינוך לזהות? מהן מטרות החינוך לזהות ומהן האסטרטגיות החינוכיות שיש לאמץ כדי להשיג מטרות אלו? המאמר מציג שלוש תשובות לשאלות אלה לאור שלושה שירים של יהודה עמיחי. מכל אחד מהשירים משתמעת גישה אחרת להבנת המושג "זהות" וכן אידיאולוגיה חינוכית שונה: מן הגישה המהותנית למושג הזהות נובע חינוך המבוסס על אידיאולוגיה של תִרבות; מן הגישה ההבנייתית הרדיקלית נובע חינוך המבוסס על אידיאולוגיה של אינדיבידואציה; ומן הגישה ההבנייתית המתונה נובע חינוך ברוח "המודל השלישי בחינוך", המבוסס על סינתזה בין אידיאולוגיית התִרבות לאידיאולוגיית האינדיבידואציה. המאמר מנתח את השירים ואת פרדיגמות הזהות והגישות החינוכיות המשתמעות מהם, ובוחן את המשמעויות מרחיקות הלכת של יישום כל אחת מהגישות (אוהד דוד).

מורים וחוקרי חינוך רבים טוענים לחשיבות הגישה של "חינוך רלוונטי תרבותית" (Culturally relevant education). בנבדל מרב-תרבותיות בחינוך צמחו שני כיוונים חשובים אחרים: האחד – מיקוד בעבודת המורה ב"הוראה נענית-תרבות" (Culturally responsive teaching); השני – מיקוד בעמדה ובפרדיגמה שנוקט המורה ב"פדגוגיה רלוונטית-תרבותית" (Culturally relevant pedagogy). חרף מתיחת קו בין הוראה לבין פדגוגיה, שני הכיוונים מדגישים צדק חברתי וכיתה כאתרים לשינוי חברתי. כסינתזה של כיווני מחקר משלימים אלה הממוקדים בהוראה אפקטיבית לתלמידים שונים, הכותבים מתייחסים למושג כולל – "חינוך רלוונטי תרבותית". הם מציגים ארבעה סמנים (Markers) של "חינוך רלוונטי תרבותית" ומנתחים על פיהם כ-40 פרסומים המפורטים בסקירה (Aronson, B., & Laughter, J).

המסה של נעמי שמואל בוחנת באופן ביקורתי את העיסוק בפערים ואת כוחה המנציח של התפיסה בדבר קיומם של פערים מהותיים בין קבוצות. הכותבת מדגימה את טענתה באמצעות בחינה קרובה של אחד הנושאים הבוערים ביותר בשיח החינוכי הישראלי: החינוך של תלמידים יוצאי אתיופיה. הכותבת מצביעה על תהליכים של גזענות תרבותית מוסווית המניחה הבדל מהותי ולא ניתן לשינוי בין פרטים מרקע שונה. לטענתה, שיח חברתי וחינוכי על פערים תרבותיים קשיחים עשוי לשמר גזענות זו ולתרום בלא יודעין להנצחתה. לכן שמואל מציעה חלופה לשיח זה, הממוקדת ב"מעברים". עיסוק במעבר בין-תרבותי מסיט את תשומת הלב ממאפייניהם האישיים של בני אדם אל עבר ההקשר הרחב שבו מתעצבת זהותם של פרטים וקבוצות (נעמי שמואל).

שאלת המפתח המלווה את הספר שלפנינו היא מידת הרלוונטיות של משנת פרנקנשטיין לעבודת המורה כיום. שאלה זו, ולא ההצגה הסדורה והשיטתית של משנתו, מנווטת את מהלך הדיונים בספר ומגבילה אותם לבירור התשובה עליה ולא לעיון תאורטי כללי בגישתו. הספר פונה למתמצאים בכתיבתו של פרנקנשטיין ובמושגים שפיתח. ההתמודדות בשאלת הרלוונטיות מחייבת לזהות את הנושא המרכזי ואת הבעיה המעסיקה את פרנקנשטיין בהקשרו של נושא זה, וכן לזהות את יסודות גישתו שחיוניותם אינה מוגבלת לתנאי זמן ומקום מסוימים. יסוד אחד שכזה הוא השפעת התרבות שבה חיים התלמיד והמורה על תפקודיהם; יסוד שני הוא ההכרה בחלקו של הרגש כגורם המעורב בעצם אקט הלמידה, לא רק בעירור המוטיבציה של הלומד לעסוק בתוכן שלפניו, אלא כגורם המשפיע על אופן חשיבתו ותוכנה; יסוד אחר הוא טיב היחסים שבין המורה לתלמיד כגורם המשפיע על ההוראה ועל הלמידה כאחד (עודד שרמר).