הטענה המרכזית הנבחנת במאמר זה היא כי מערכת החינוך, וליתר דיוק גייסות של פקידים ומפקחים, מגובים בכוח פוליטי רב ובוועדי עובדים המונעים מאינטרסים זרים, בנו מערך מורכב ומתוחכם של מנגנוני דיכוי פסיכולוגיים ופרקטיים כלפי המורים. בחינה זו התבצעה באמצעות התייחסות לאירוע שארע בבית הספר בו מלמד החוקר, אירוע פתאומי, שקשה להחיל עליו אוטומטית את ההנחיות המקובלות. רק כאשר אירוע כזה מתרחש, ניתן לבחון את ההתמודדות של המורים מול מה שנחזה בעיניהם כסמכות, ולנתח את הדרך שבה הם מקבלים החלטות תחת לחץ אל מול אותה סמכות. לאחר שייפרסו אירועי המקרה, ייבחנו תגובותיהם של המשתתפים השונים ואת הסיבות שהביאו אותם לאותן תגובות. שכל חבר חדש הנכנס אל שדה ההוראה והחינוך, נלכד מיד בין שני המאבקים, האנכי והאופקי. אולם כאן הוא נדון לכישלון בלתי נמנע: אם יתמוך בהתנגדות גלויה כלפי המעמד בעל הסמכות הרי שלא ישביע את רצון ההנהלה. מסקנות הדיון הן כי מורים מתחילים משתמשים בגישה המפקחת לגבי נושאים הקשורים בשליטה ובאלימות. כלומר, הם מייחסים חשיבות גדולה להימצאותם במצב מתמיד של שליטה בכיתות ואינם מתפשרים עם אלימות מכל סוג שהוא. בנושאים הקשורים ליחסי מורה-תלמידה, אמון בתלמידים, משמעת והוראה, המורים נוטים לגישה ההומניסטית ( מטלון, עמי ).