ניסיונות להבין את היחסים בין הוראה ללמידה נעשו בעבר. הזרם האנליטי בפילוסופיה של החינוך הצטיין בכך במיוחד. הוא ניסה ללמוד על יחסים אלה מתוך ניתוח לוגי של המושגים "למידה" ו"הוראה". המאמר שלהלן ממשיך את האנליזה, אך לא את האנליטיות; כלומר, הוא מנתח את היחסים בין הוראה ללמידה (אנליזה), אך לא על בסיס הנחת היסוד של הפילוסופיה האנליטית שלפיה ניתוח המושגים "הוראה" ו"למידה" יביא להבנה של היחסים ביניהן (אנליטיות). המאמר שלהלן חושף ומנסח שני טיעונים מנוגדים בנוגע ליחס שבין הוראה ללמידה. על פי הטיעון הראשון, יש לגזור את ההוראה מן הלמידה, או ליתר דיוק – לבסס את מטרות ההוראה על תאוריות קוגניטיביות שיש להן השלכה ישירה על הלמידה; על פי הטיעון השני, יש לגזור את הלמידה מן ההוראה, או ליתר דיוק – לבסס את מחקר הלמידה על הנחיות הנובעות ממטרות ההוראה. הטיעון השלישי, המסכם, גורס שבין ההוראה ללמידה יש יחסים מעגליים שיש בהם "מידה של הונאה עצמית" ותועלת הדדית. המאמר חותם בהשתמעות של "האנליזה" לעמדות ביחס לתכניות לימודים ( יורם הרפז).