המעבר מבית הספר היסודי לחטיבה נחשב למטלטל, משום שהתלמידים נמצאים בשלב פגיע, מלחיץ וסוער בתהליך התבגרותם. לא בכדי, בהשוואה ליסודי, נהלי המשמעת נוקשים בהרבה, יותר אנשי צוות אמונים על אכיפתם, התלמידים באים במגע עם יותר מורים ומקצועות לימוד וממוצע הציונים השכבתי צונח. כאמור, במקרים של בעיות התנהגות מצד התלמידים, נוטים רוב המורים להגיב באסטרטגיות משמעת של ענישה. אולם, תגובתם השלילית או התוקפנית עתידה להסב יותר נזק, מאשר תועלת מבחינת הצלחתו האקדמית הצפויה של התלמיד. אם כך, האסטרטגיה הנכונה לבעיות התנהגות צריכה להיות מגובה מראש על ידי הדרגים הבכירים ולהתמקד בנהלים נוקשים ואכיפתם בפועל, הצבת ציפיות ברורות וטיפוח אקלים בית ספרי מכיל ובטוח.

מחקר אתנוגרפי בכיתה י' טיפולית בת 20 תלמידים בתיכון ישראלי נערך במשך שנה במטרה להבחין בדפוסים של בריונות בית ספרית. התלמידים (12 בנים ו-8 בנות) נצפו באינטראקציות עם חבריהם ובנוסף נערכו ראיונות עומק שבהם פירשו והסבירו המשתתפים את התנהגותם בכיתה. ניתוח הנתונים איפשר זיהוי של ארבעה תפקידים עיקריים – הקורבן הטהור, הבריון הטהור, הקורבן-הפרובוקטיבי והעומד-מנגד. הניתוח אפשר גם הבחנה בין הבריון-התוקפן לבריון-המנהל. היו תלמידים שהחליפו תפקידים בין אפיזודה לאפיזודה, ולפעמים במהלך אותה אפיזודה עצמה. אישיות המורה וסגנון ההוראה השפיעו על תדירות ועל סגנון מקרי הבריונות והקורבנות.